ראשית, מאמר זה נולד כתגובה ביקורתית לדברים של בר נדל (26.2.19) ב"זווית אחרת".
1 הדיון עוסק בפרשה האחרונה של התבטאות
אושרת קוטלר2 כלפי חיילי צה"ל, בקונטקסט של הוויכוח על ארץ-ישראל וזכותנו על הארץ, שעליהם הגבתי בנפרד ב-News1.
נדל עוסק בפרשה מזווית סוגיית חופש הדיבור, שעלתה לדיון ציבורי. חלק מהמגיבים סברו שפרשת קוטלר מצדיקה דיון מחדש בשאלת גבולות
חופש הביטוי של עיתונאי ברשת ציבורית, כאשר הוא "שובר" על דעת עצמו את גבולות תפקידו ומנצל את הכלים התקשורתיים שבידו להביע ולקדם את דעותיו הפרטיות. נדל עצמו אינו עושה הבחנה זו ובכך טועה טעות גסה. חופש ביטוי כעניין של עקרון דמוקרטי הוא דיון מסוג אחד, וחופש ביטוי בקונטקסט של אירוע תקשורתי פרטני הוא דיון מסוג אחר.
עמדותיו של נדל נתלות באילנות גבוהים כג'ון סטיוארט מיל, אותו הוא חוזר ומצטט בשקדנות רבה. אלא שכאמור, בכך חוטא הוא למקרה שעל סדר היום. גם מי שמבקשים להגביל את יכולתם של עובדי רשתות התקשורת הגדולות לעשות בהן שימוש אישי חופשי או מזדמן, אינם באים לכפור בעקרון התאורטי של חופש הדיבור, כמרכיב חשוב של החיים הדמוקרטיים. הם באים לתקן עיוותי-פרשנות אינטרסנטיים, של מי שעושים בנסיבות הנ"ל שימוש קלוקל וציני במושג "חופש הביטוי".
חופש הביטוי אינו זכות אישית של אדם זה או אחר בחברה נתונה. אלא זכות של כל מרכיבי החברה. זכות זו מעוגנת בעקרון השוויון החברתי, שאיננו פחות חשוב מחופש הדיבור.
עקרון חופש הדיבור יכול להתקיים בחברה לגבי כל פרט, בעוד עקרון השוויון החברתי איננו מתקיים במלואו אף פעם. זהו הבדל מהותי, שהתעלמות ממנו עושה פלסתר את טיעוניו של נדל כולם. הצורך להגביל בחוק את חופש הדיבור של עיתונאי נובע מא-סימטריה זו ולכן אין מנוס ממנו.מובן, שחייבים להקפיד "לא לשפוך את התינוק עם המים".
נדל קורא לשוק תקשורת חופשי לחלוטין, אבל אנו יודעים היטב שאין בנמצא שוק כזה. בהיות תקשורת ההמונים כיום מכשיר רב עוצמה להשפעה ואפילו לעיצוב דעת הקהל - במודע ובלא מודע - חותרים דווקא גורמים בעלי כוח והשפעה פוליטיים וכלכליים אדירים גם לשליטה על אמצעי תקשורת-המונים, במטרה לקדם את ענייניהם. תוך ניצול שליטתם זו מעצבים הם את דרכו והתנהלותו של אמצעי התקשורת באמצעות בחירת סגל העובדים, עיצוב מדיניות פרסום ודיווח, תקצוב פעולות והגדרת ייעודו, כך שישרת את האינטרסים שלהם. כך, למשל, אין זה מקרה שקוטלר עובדת בערוץ 13 ולא ב
ישראל היום.
מכאן אנו מגיעים בנקל להבנת מהות הדיון האמיתי. איננו עוסקים בשאלה התאורטית של חופש הביטוי; בשאלה זו אין לדעתי מחלוקת עקרונית בישראל אפילו בין ליבת "הימין הפוליטי" ל"שמאל הפוליטי" (הימין הפוליטי הוא האנדרוגינוס שביניהם). מקרה קוטלר חזר וחידד את השאלה: איזה חופש פעולה והחלטה ראוי להעניק לעובד-ציבור ברשת ממלכתית או פרטית שלה מטרות והתחייבויות כלפי הציבור? במילים אחרות: בהינתן שימוש בחופש זה, באיזו מידה הוא ממשיך לשקף ולמלא את התחייבות החברה בה הוא עובד לציבור? קוטלר, בגחמותיה הפרטיות, פוגעת בחברה בה היא עובדת, בין אם היא מוכיחה שזו אינה מקיימת ביודעין ובכוונת מכוון את התחייבויותיה לציבור, ובין אם בכך שהיא הופכת את עבודתה "קרדום לחפור בו בשירות השקפותיה" ללא תגובה הולמת. כך או כך זו הזניית התקשורת, אם אנו מבקשים לראות בה מכשיר מרכזי בשירות הדמוקרטיה הנקייה. דרכה של קוטלר אינה הדרך שלה מטיף נדל ולכן אם סטיותיה אינן נשלטות והחברה המעסיקה אותה אינה מסוגלת להניאה מהן - דרוש לכך חוק מפורש; לא רק למענה אלא למען יצירת מסגרת תפקוד נומינלית לכל ה"קוטלרים" בתקשורת שלנו.
זאת ועוד; עצם השמעתן של "דעות חריגות", כפי שמכנה זאת נדל, אינה תורמת דבר לדיון הציבורי, אם אלה אינן מנומקות ואינן מעומתות עם הדעות המבקרות אותן. רק כשהן עומדות למבחן, נשארות הן במרחב של השמעתן כדעות ואינן עוברות למרחב "שטיפות המוח", שידן של רשתות תקשורת מודרניות רב להן בו. אנטי-תזה מוחלטת לחופש ביטוי הם הניסיונות לאכוף באמצעות יתרונות טכנולוגיים, כלכליים או פסיכולוגיים דעה, השפעה, השקפה או מניפולציה של הפסיכולוגיה האנושית. רק דרך הבקרה הרציונלית (תודעה) - שימוש בשכל הישר וביקורת התבונה - מתקיים דיאלוג אנושי אמיתי מושתת על ידע, ערכים ועובדות רלוונטיים, משוקללים יחד.
אין בעיה בהשמעת דעות חריגות, אם גם החריגות ההפוכות תושמענה, באותם כלים באותה עוצמה ותכיפות ולשם אותו צורך. אני מפקפק בכך שאנו יודעים כיצד לעשות זאת. אם הדרישה לחופש השמעתן נובעת מידיעה ברורה שזה אכן המצב, ומטרתה לנצל יתרונות בלתי הוגנים להשלטת דעה או השקפה במרחב החברתי השנוי המחלוקת - אין מנוס מלקרוא לילד בשמו: הונאה. הונאה יש למנוע בכל האמצעים, לרבות בחקיקה מרסנת אפקטיבית.
החלק המגוחך והצבוע ביותר בהצעתו של נדל (הפִסקה לפני אחרונה במאמרו) היא שכל מי שאינו מוצא עצמו בערוץ תקשורת אחד, יפנה לאחר, שבו הדברים ערבים יותר לאוזנו. לשם כך הרי איננו זקוקים לרשות תקשורת ציבורית וחופשית. נגביל את כולן לקהל של מינויים שירשם אליהן מתוך בחירה חופשית, יקבל רק מה שערב לאוזניו ובא שלום על ישראל. אני משוכנע שלא לכך חותר נדל ואם יציע זאת לחברות התקשורת כמודל עסקי, יורחק מהן מידית ובצדק.
עוד כותב הוא ובכך מגדיל את האבסורד שמשקפים דבריו: "חופש הביטוי מהווה מדד לחוסן החברה החופשית בה אנו חיים. עלינו להכיל עמדות השונות מאלה שלנו, ולא למגר אותן בעזרת חקיקה. עלינו לעודד סובלנות ודיון מעמיק, במקום להגדיר גבולות גזרה...." - מילים כדורבנות, או סיסמאות סרק? אני בוחר באפשרות השנייה. אם אינך מעניק לכל הדעות במה שווה להשפיע, אין הן מועמדות שוות סיכוי לבחינה רציונלית מול ההשקפות החלופיות בסל האפשרויות. בכך הן מתוייגות מראש
כלגיטימיות או כבלתי-לגיטימיות או "נכונות" ו"בלתי-נכונות". מכאן קצר המרחק לשאלה: "מי אמר מה?" ותוכן הדברים מוחלף בשאלה של סולידריות קבוצתית. לכן, האמירה הנ"ל היא זריית חול בעיני הקורא.
חופש דיבור איננו דמוקרטיה. משטרים שאינם חופשיים, אינם דמוקרטיים מלכתחילה ובהם הכל איננו חופשי והדיבור בכלל זה. דמוקרטיה איננה רק חופש; חופש קיים גם באנרכיה - בה איש הישר בעיניו יעשה... . דמוקרטיה היא גם שוויון לכל! עקרון בסיסי זה חסר כחוט השני בכל הגישה שמציג נדל ומבטל את תוקפה מכל וכל.
