בחינת מאזן הכוחות במגרש הפוליטי מלמד על קיום רוב מסורתי לגוש הימין. בסקר מהימים האחרונים מסתמן שוויון עם יתרון לשמאל והנתונים מציבים (שוב) סימן שאלה באשר ללגיטימיות שבהסתמכות השמאל על קולות אזרחי המדינה הערבים.
בדמוקרטיה הישראלית מעוגנת זכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר. לטענת רבים זהו אחד החוליים שבשיטה ואת הטיעונים לעניין זה אין לדחות בקש, בעיקר נוכח מורכבות חיינו כאן בארץ הקודש ועובדת היותנו מוקפים באויבים רבים, ערבים כולם.
בצד היות המדינה דמוקרטית מהווה ישראל בראש ובראשונה את הבית הלאומי של היהודים (ושלהם בלבד). הוויכוח הנוקב שהתעורר בעקבות חקיקת חוק הלאום המחיש לכול את הבדלי הגישה בין הסוברים כאמור לבין אלה השואפים לכונן כאן את "מדינת כל אזרחיה", תפישה המנוגדת בתכלית אפילו למגילת העצמאות שם מובהרים הדברים במפורש, שלא לדבר על זכותנו על ארצנו מכוח ההבטחה האלוקית לאבות האומה.
בכל מקרה, מצינו בהזדמנויות רבות שלייצוג הערבי בכנסת יש מחיר לא פשוט הבא לידי ביטוי גם בשאלות הנוגעות באופן מובהק בסוגיית לאום המדינה, היותה בית לאומי לעם היהודי בלבד, הקמתה ברוח חזון הנביאים ושאיפה של כל הדורות לראות את בוא הגאולה כאן בארץ הקודש.
עת הועבר בכנסת
הסכם אוסלו שגבה מעמנו מחיר דמים נורא, הסתמך השמאל על קולות הערבים. כך גם בהחלטה על הגירוש והחורבן מגוש-קטיף וצפון השומרון, כך בעניינים רבים נוספים. נשאלת השאלה הבלתי נמנעת - האם הסתמכות על קולות הערבים בעניינים הנוגעים לסוגיות כמו ריבונות, מלחמה, מסירת חבלי ארץ וכיוצא באלה נושאים - האם הסתמכות כזו היא לגיטימית?
שהרי הערבים אינם יהודים ואינם חלק מהלאום שזו מכורתו וזה ביתו. הערבים בוודאי אינם ציונים. הערבים רואים ביום העצמאות שלנו את אסונם הציבורי והאישי. דגלנו אינו דגלם וכך גם ההמנון שלנו. דומני שרוב מכריע בקרב ערביי ישראל אינו רואה עצמו ישראלי.
מוקד הזדהותם הפוליטי/לאומני הוא עם האויבים הרבים המקיפים אותנו והחפצים להשמידנו, אויבים עמם אנו נלחמים מזה מאה שנים והסוף לא נראה. הדברים אינם בגדר סוד וכל מי שחי במציאות מודע לדברים, שביטויים כפי שאני עושה בשורות אלה, אינם נחשבים בגדר ה"תקינות הפוליטית הנדרשת".
אירועי הנכבה, הפגנות יום האדמה, אירועי אוקטובר 2000 והמרד הגלוי בו השתתפו הערבים, הזדהותם עם אחיהם בסוריה, בלבנון, ביהודה ושומרון וברוב העולם הערבי אינם מותירים מקום לספק באשר לשאלה היכן מונחת זהותם הלאומית ומהי נטיית ליבם. לא סוד הוא שבעת מלחמות, בזמן פיגועים ואבדות בנפש, בשעות של מבחנים לאומיים- ערביי ישראל מזדהים על-פי רוב עם האויב, עם מי שפוגע בנו ועמו אנו נלחמים.
כך אנו עדים להפגנות של ערביי ישראל בהם מניפים דגלי אש"פ, חמאס וחיזבאללה. כך אנו רואים כיצד נבחרי ציבור ערביים משחרים פני מנהיגים ערבים ואחרים העוינים מאותנו ומפליגים בשבחם (מזמין להיזכר בביקור ח"כים ערבים אצל קדאפי, נסאראללה,
ארדואן ועוד הרשימה ארוכה). לא נשכח גם את
עזמי בשארה שמסר לאויב הערבי מידע רגיש בעת מלחמה, את ח"כ גטאס שהורשע בסיוע למחבלים בכלא, את
חנין זועבי במרמרה ואת
אחמד טיבי מהלל השהידים ששמש יועץ לארכי רוצח ערפאת וישב עמו במוקטעה ברמאללה באותם ימים בהם שלוחיו הרוצחים טבחו בנו והקיזו את דמנו.
לאור האמור (והמתואר הוא חלק קטן מהתמונה כולה...) עולה במלוא חריפותה השאלה בה פתחתי - כיצד מעיזות מפלגות ציוניות ותיקות וחדשות, להסתמך על הקולות האלה, של הערבים, על-מנת לשלוט ולהקים ממשלות? ובעת שמונחות על סדר היום סוגיות של מלחמה, ביטחון, התיישבות, מסירת שטחים לאויב חלילה ועוד נושאים הרי גורל מאוד - הכיצד עושות המפלגות הציוניות שימוש ציני, אכזרי ופונקציונלי בקולות הערבים נגד העם היהודי?
יאיר לפיד הציוני,
בני גנץ שהיה רמטכ"ל, בוגי יעלון ואשכנזי,
אבי גבאי ומפלגתו, כל הציונים כולם.....הכיצד?!?!?!
מהאמור לעיל עולה כי יש הרבה מה לתקן בשיטת המשטר הנוהגת אצלנו. ייתכן שהפתרון הוא בעיגון חוקי יסוד מתאימים, אולי בשינוי שיטת המשטר (באופן חוקי כמובן...). בכל מקרה, בוודאי שאין להשלים עם המצב הקיים.
