X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
בעידן שבו אנחנו רודפים אחרי הדגם האחרון של כל דבר, גם נוסטלגיה זוכה למדרוג גבוה מדי, לטעמי
▪  ▪  ▪

>
הכול התחיל בעת צפייה בקומדיה השייקספירית כטוב בעיניכם או כפי שהיא נקראת בתרגום החדש כבקשתכם.
ז'ק: "כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו — הוא משחק שְלל תפקידים שונים, והמערכות שלו — שִבעה דורות.
"ראשית-כול — העולל, פועֶה, מקיא, מרטיב בזרוע האומנת. אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי-רצון אל בית-הספר. אז בא האוהב, גונח כמו כִּבשן, ומזמר בלדה בוכייה על גַבּותיה של אהובתו. ואז חייל, מָלא קללות מכל סוג ושפה, ועם זקן פנתר, לא יפגעו לו בכבוד, מהיר להתלקח ונדלק לריב, רודף אפילו בתוך לוע של תותח בועת סבון, שְׁמָה מוניטין, ומזמר בלדה. אז השופט, עם כרס עגולת שומן, כיס מדושן כסף שחור, מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי הספר, פֶּה מלא באמרות שפר עם דוגמאות מודרניות; וכך הוא משחק את התפקיד שלו. בדור ששי המחזה עובר אל הישיש המטושטש, כחוּש בנעלי-בית, משקפיים על החוטם וארנק צמוד למותן, זוג מכנסיו שהוא שמר מימי העלומים תלוי עליו כמו שק, כי הצטמק הגֶזע, התכווץ הַקְּפִיץ, קולו, גברי רועם, הופך שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק ומצייץ. תמונה אחרונה מכול, אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה, היא ילדוּת שניה ושִכחה גמורה, נוֹן-שֵן, נוֹן-עין, נוֹן טעם, נוֹן-כלום" (כבקשתכם, ויליאם שייקספיר; תרגם: דורי פרנס).
ובמקום אחר ז'ק אומר:
"...כל שעה אנחנו מתפתחים ומתפתחים,
וככה כל שעה אנחנו דועכים ודועכים,
וזה סיפור בהמשכים".
המשפט הזה הלם בראשי כל הדרך הביתה. למחרת שבתי וקראתי במחזה. תשובתו של אורלנדו לז'ק הדהדה אף היא בראשי ימים רבים:
"חייתי מגיל שְבָעֶשְרֶה עד כמעט שמונים פה,
אך מעכשיו כבר אין לי עניינים פה.
בן שבע-עשרה אתה חולם על המזל,
בגיל שמונים כל מלאי השאיפות אזל.
אך במותי יעשה לי טוב
לדעת שלאדוני אין לי שום חוב".
גם אני שחקנית, בתחושה — אם כי זוטרית לְמדי — בדרמה הזאת של החיים. ובידיעה שאין לי שום חוב, הרבה לפני גיל שמונים, כשאני רק באמצע שנות השישים לחיי, צעירה חצופה בת-בלי-גיל (או כך לפחות ראיתי את עצמי), קמתי והחלטתי לעשות מעשה.
אחרי שנים שבהן עשיתי דברים מדברים שונים — התנדבתי (לא מספיק), תרמתי (מעט מדי), למדתי דברים, בלעתי ספרים על אורח חיים נכון למען "הזדקנות נכונה" (מה זה?), יישמתי באדיקות את מה שנכתב בנושא "אנטי אייג'ינג" (מה זה?), אהבתי, נפרדתי, אהבתי שוב, והכי משמעותי: ליוויתי את הוריי אל מותם — קמתי בוקר אחד אל יום אחר.
באותו בוקר, אחרי הצגת התיאטרון, הצצתי בראי ואמרתי לעצמי, לכי ותעשי משהו עם כל מה שאספת בסל כל חייך, חלקי את זה עם אחרים, ויחד אִתם אולי תגיעי לתובנות חשובות לגבי הגיל שלנו, השנים האלה שלנו, המשהו הזה שלא ידעתי איך לקרוא לו מלבד הזדקנות.
אגב, המילה הזאת, הזדקנות, אסורה על-פי בני דורי.
כל מי שכותב יודע שכתיבה היא מצב נפשי, כמעט מיסטי, דתי אפילו. שקעתי בדיכאונות בימים שבהם לא יכולתי לכתוב, ונסקתי לאופוריה כשהייתי עסוקה בכתיבה. כל מי שכותב יודע שלעתים חדר העבודה יכול להיות צינוק עינויים, ולעתים אחרות, מלון עשרה כוכבים עתיר תענוגות.
כתבתי והנחתי לדברים לשקוע ולתסוס, להתבשל ולהירקב, וחזרתי וקראתי אותם מחדש כדי לשנות, למחוק, לתקן, לשפץ, להוסיף, למחוק שוב. והגעתי למסקנה שמה שדוחף אותי בעצם זהו הרצון להספיק לעשות. אני, אנחנו, בני דורי, עכשיו בצומת אחרון, בחזית.
ואחר כך גיליתי שזה לא רק זה. זהו גם הצורך לסגור מעגלים, הצורך לחזור ולהיות שוב הילדה שהייתי, לפני שלא אהיה כאן עוד.
כל זאת כדי שלא לצאת מכאן עם פצעים שלא הגלידו, או עם כאלה שנדמה כי הגלידו והותירו רק צלקות.
חשבתי שאולי זאת תהיה המשמעות לחיי בתקופה הזאת.
אומרים לנו שהתקופה הזאת הולכת להיות ארוכה לרובנו. בזכות הקפיצה הטכנולוגית והעלייה באיכות החיים במדינות מערביות בשנים האחרונות, תוחלת החיים שלנו עולה, והתופעות המזוהות עם זִקנה נדחות לשלב מאוחר הרבה יותר.
יופי. מצליחים לדחוק את הקץ. וזה טוב?
פתרונות רפואיים ותנאים חברתיים-כלכליים משופרים למי שידו משגת יביאו לגיל שלישי שונה מכפי שהתרגלנו לתפוס אותו היום, ויאריכו עוד את תוחלת החיים.
ואגב, הארכת תוחלת החיים אינה מאריכה רק את הזִקנה, אלא גם את חיי הילדוּת, הנעורים, הבגרות וכו'.
חלק מהשינויים ניכרים כבר עכשיו, והדבר הראשון שמפריע לחלקנו הוא הגישה ש"זקן" הוא כל מי שעבר את גיל שישים וחמש ויצא לפנסיה. הגדרת הזקנה סונכרנה עם גיל הפרישה לגמלאות.
איזו טעות.
את החוק שאבד עליו הכלח, המחייב פרישה בגיל שישים וחמש, קבע הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק עוד בשנת 1889. את חובת הפרישה אימצו רוב מדינות העולם המערבי, כולל מדינת ישראל, שאמנם הגדילה לעשות והעלתה את גיל הפרישה לשישים ושבע. מה שאומר שאנחנו, הצעירים בני השישים והשבעים, נחיה עוד עשרות שנים. אנחנו, המבוגרים הצעירים של היום, עוד רחוקים מהזִקנה.
כך או אחרת, לפי הסטטיסטיקות נחיה עד שנות התשעים שלנו, ולא תמיד "סופרים אותנו". לפחות כצרכני אופנה לא כל כך מתייחסים אלינו, מלבד תעשיית הקוסמטיקה, כמובן, המבטיחה לנו נעורי נצח אם רק נשתמש בקרמים הנכונים. אני משליכה את הכפפה וקוראת לרשתות האופנה לקחת אחת בגילנו בתור פרזנטורית. נראה אתכן.
חיפשתי וחיפשתי חומרים על המחצית השנייה של החיים והופתעתי מהכמות הדלה של ספרים ומאמרים שנכתבו בנושא. יש ספרות ענפה על הריון, על יַנקוּת, על יַלדוּת, נעורים, עלומים, זוגיות, הורות, משבר אמצע החיים, ומשם קופצים ישר אל הזִקנה!
ומה אתנו, עם אלה שבאמצע?!
מוזר ביותר. שום מחקרים. מה הבעיה לחקור אותנו? מה הבעיה לחקור את בני החמישים, השישים, השבעים? אשמח למלא שאלונים ולהתראיין ולהיחקר ולספר מה עובר עליי. אני בטוחה שבן-דורי, ביל קלינטון, שעמד בראש המעצמה הגדולה והחשובה ביותר בעולם, ישמח לענות על שאלון בעניין זה. ובהזדמנות זו כדאי אולי לבדוק אם יש קשר לְמה שעבר עליו נפשית בתקופה זו לבין החלטותיו האסטרטגיות בתחום מדיניות החוץ של אמריקה.
מה אִתנו, זרקתי שאלה לחלל האוויר. מה עם השלב הארוך הזה? אפיזודה קצרה וחולפת? גיליתי שזאת תקופה שנחקרה פחות מכולן, ושניתן למצוא בה מסרים חשובים, וכל זה גרם לי להסתכל על דברים בצורה שונה.
ד"ר דניאל בקר מעלה בספרו כשאדיפוס גדל: הפסיכולוגיה במחצית השנייה של החיים הסבר אפשרי, מעט משעשע, לאי-חקירת אנשי "המחצית השנייה של החיים": "אחרי מחקר אורך של שנים החוקר עצמו כבר לא יהיה בין החיים, לא יוכל לספק את סקרנותו, לא יזכה בתהילה הראויה לאחר פרסום תוצאות מחקרו שבהן לא יוכל בכלל לצפות".
מצאתי מספר רב יותר של קלישאות חכמות בנושא הזה מאשר ספרים.
הספר התחיל לנבוט בשלב החופף שבין אחרית ימיהם של הוריי לבין ההכרה שלי שאני עצמי נמצאת בדרכי הבטוחה לאותו שלב עצמו. מרגע שעליתי על משהו שנדמה היה לי כישורת האחרונה, התחיל לקנן בי איזשהו דיבוק.
פתאום ראיתי שאנשים בגילי מתחילים לחטט בשושלת המשפחתית שלהם. לשם מה? כדי למצוא את המקור? המקור לְמה? ומדוע? שמעתי על חברים שהחליטו לחפש את חברי הילדוּת שלהם ושאלתי את עצמי מדוע.
המסע הזה היה תהליך לא קל; במהלכו אִווררתי סוגיות מודחקות, בדקתי נושאים שטואטאו אל מתחת לשטיחים מתפוררים, בחנתי בעיות שהוטמנו במעמקי מגירות, שִחזרתי תחנות רבות בחיי והגעתי לתובנות מרתקות על עצמי ועל אנשים מסוימים ועל החיים בכלל, ובעיקר על התקופה הזאת שבפִתחה אני ניצבת עם המון סימני שאלה.
הבנתי שקודם כל עליי להפנות פנס אל תוך עצמי. "ואולי את מצפה שהמסע הזה אל עבר הזִקנה הממתינה אי-שם ישיב לך את נעורייך האבודים?" שאלה חברה ולא הייתה לי תשובה.
החלטתי לזנוח את נמל המבטחים של שנות השישים המאוחרות שלי ולצלול עם ראש קדימה אל הלא-נודע של הזִִקנה.
"נושא מדכא, לא?" אמרה לי מישהי.
"אולי", אמרתי, "אבל מבחינתי, העיסוק בו הוא טיפולי. אולי כשאסתכל למפלצת בעיניים אצליח להכניע אותה, ואם לא אותה — את הפחדים שלי הקשורים בה".
אומרים לי שכל משבר הוא פוטנציאל לצמיחה, וצומת הזִקנה הוא משבר לכל דבר, אם לא אצל כולנו, הרי שאצל רבים. לפעמים הרגשתי שנפל עליי מאי-שם תפקיד כלשהו, והתנפלתי עליו במלוא ההתלהבות.
היה לי צורך לחפש תשובות גם כשהשאלות עצמן עדיין לא היו ברורות ומחודדות, ויצאתי לדרך כשאני לא ממש ממוקדת מטרה. אבל אומרים שהדרך חכמה יותר מההולכים בה, ואם כך, בואו נתחיל ללכת ונראה.
רבי נחמן מברסלב אמר כי "כל ההשגות הגבוהות אינן חשובות אצלי כמו הזכייה להכניס איזה דיבור בתוך העולם".
מסתבר שלא תמיד נכון הציווי האומר כי "יפה שתיקה לחכמים". לפעמים כדאי לחלוק עם הזולת.
הבט אחורה בגעגוע — האומנם?
בעידן שבו אנחנו רודפים אחרי הדגם האחרון של כל דבר, גם נוסטלגיה זוכה למדרוג גבוה מדי, לטעמי.
בואו נהיה הוגנים עם עצמנו לרגע: ההתרפקות הנוסטלגית שלנו על העבר לא תמיד מוצדקת. בהתחלה, בתור ילדים, היינו קבוצת אוכלוסייה בסיכון. אחר כך חווינו את כאבי הלב של הנעורים, את התחבטויות הנפש של העלומים, את הקשיים בבית הספר התיכון, ולאורך כל אלה — את העימותים הבלתי פוסקים עם ההורים. ואם כל זה לא הספיק, אחר כך באים השירות הצבאי, ולא כולם מתרפקים עליו בנוסטלגיה; המִרדף אחר הציונים באוניברסיטה, למי שבחר בהמשך לימודיו; קשיי פרנסה לאחרים; חיי התזזית והעומס של עבודה פלוס גידול ילדים פלוס ניהול משק בית פלוס חיי חברה פה ושם.
חווינו לא מעט מאבקים לאורך הדרך.
תגידו מה שתגידו — את כל זה כבר אין לנו עכשיו, וטוב שכך. טרחנו, עמלנו, הִרווחנו ביושר את התואר "אימא טובה דיה" ועכשיו אפשר לנוח על זרי הדפנה.
אם כך, על מה יש לנו להתרפק?
ד"ר אליזבת קובלר-רוס כותבת בספרה המוות חשוב לחיים: החיים, המוות והחיים שלאחר המוות שלקראת סוף החיים אנחנו מביטים לאחור, לא על הימים הקלים אלא דווקא על הקשים, על הסערות שבחיים, ואנחנו רואים שהימים הקשים הם אלה שהפכו אותנו לְמה שאנחנו, כמו "לשים אבן במערבל, ואז יש לך אחת משתי האפשרויות כברירה, לצאת מזה מרוסק או לצאת מזה מלוטש".
האם לא הגיעה השעה להתרווח על כיסא הנדנדה במרפסת ולבהות בנוף?
מהו הדבר הזה שדוחק בנו לעשות עוד? מה להוכיח? למי להוכיח? מנַין התחושה הנוקבת הזאת שאם אעצור, אתייצב מול רִיק קיומי כלשהו ואבהל, או אפול ולא אהיה יותר?
במהלך הדרך הבנתי גם את מהותו של תיקון חשוב שכדאי לעשות לעצמנו כדי שנצא מכאן זקופים, נאהבים (על ידינו) ושלמים. משהו בחיווט שלנו יישאר לא תקין אם לא נעשה זאת.
אני אשקר לכם אם אומר שאני מוצאת את עצמי חושבת על הזִקנה הפרטית שלי. אני לא חושבת על זִקנה כי זאת מילה שאני לא מסוגלת בינתיים להעלות על דל שפתיי. ואני לא היחידה. אבל אני בהחלט חושבת על השנים הבאות שלי.
לא את נעוריי האבודים אני מבקשת, ממש לא, אבל את התחושה ההיא. ומכל עבר אמרו לי, "אני לא רוצה לחזור ולהיות צעיר/ה, אני רוצה להרגיש שוב צעיר/ה." וכן שמעתי בלי סוף: "אנחנו דור שלא יזדקן. זה פשוט לא מתאים לנו. אנחנו נמשיך להיות פעילים עם רוח צעירה, עד שמתַי שהוא, באמצע הדרך, ניפול ולא נהיה יותר".
לרוב בני הדור שלי יש בעיה עם המילה הזאת. הדבר הזה התחוור לי מלכתחילה: בני דורי היקרים מסרבים להזדקן! מרגע שנפוצה השמועה על ספרי העתידי קמה תנועת מחאה שחרתה על דִגלה את ההצהרה: אנחנו לא מזדקנים!
ובמקום "זִקנה" אימצתי באהבה רבה את המונח של הפסיכולוגית ניצה אייל "בגרות מאוחרת", שמצאתי בספרה החיים כנהר: מסע פסיכולוגי, או את הביטוי "אחר-הצהריים של החיים" של קרל גוסטב יוּנג. אִזכּוּר לתקופה זו מצאתי גם במקורותינו: "כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ" (איוב ח, ט).
בדקתי את התקופה הזאת, הבאה עלינו לטובה, מנקודת מבטו של הדור שלי, דור ה"בֵּייבי בּוּם", שחלק ממאפייניו הוא, אכן, חוסר הנכונות להזדקן, הסגידה לנעורים, אימוץ הג'ינס הנצחי כסממן אופנה, ובריחה אל כל מיני עיסוקים, לימודים, טיולים, אירועים וכו'. זאת בניגוד לדור ההורים שלנו, למשל, שפרש ברצון, או לפחות בלי התקוממות, לא נבהל מהגמלאות, לא ראה בפרישה את סוף העולם, היה מעורב בגידול הנכדים (מה שקורה היום פחות, על-פי סיפורים שאני שומעת סביבי) וכו'. הרבה מהסבתות של היום לא יושבות בבית ולא מטפלות בנכדים. הן מסתובבות בג'ינס, מתעמלות, לומדות דברים חדשים ומטפחות את עצמן, כמו שעשו בצעירותן, ועוד יותר.
הדור שלי הוא דור שקורא תיגר על כל מיני מוסכמות, בין היתר על המושג הזה שנקרא זִקנה. זהו דור שרוצה להמשיך לחיות כמעט לנצח, אבל כצעירים. ובמילותיו של הפסיכיאטר הבריטי דונלד ויניקוט, "תן לי למות בעודי חי".
הבגרות המאוחרת הזאת הצפויה לנו היא ארוכה מאוד. ניצה אייל קוראת לבני שישים וחמש עד שבעים וארבע "זקנים צעירים", אף כי ראיינתי מבוגרים יותר לצורך הספר וגם צעירה אחת שזה עתה מלאו לה חמישים. פגשתי כאלה שפרשו לא מכבר, וכאלה שעדיין ממשיכים לעבוד במשרה מלאה או חלקית, וגם כאלה שמצב בריאותם טוב, יכולת התפקוד שלהם טובה, מצבם הכלכלי סביר, הם פעילים למדי מבוקר עד ערב והם צרכנים קבועים של תרבות פנאי.
אבל גם אם אנו חיים בתרבות שמקדשת את הנעורים, הזִקנה תגיע אל כולנו, בסופו של דבר, למרות ההכחשה. אין ברֵרת מחדל אחרת.
בספר יש התייחסות רבה אל שלב הפרֵדה מההורים. אנחנו נכנסים אל אותו שלב אחרון של ההורים שכרגע נפרדנו מהם. לפרק הזה קראתי אחרית ימיהם.
נעזרתי בספרי עיון אחדים, במרצה לעבודה סוציאלית ובפסיכולוגית, אבל המטרה שלי הייתה לכתוב ספר מנקודת מבט אישית. בשביל לכתוב ספרי עיון ומחקר אקדמאיים, לא צריך אותי. אני באה מהמקום שלי, ולכן אני כותבת בגוף ראשון.
אחר-הצהריים של החיים: המבוגרים הצעירים במסעם אל הגיל השלישי איננו פרי מחקר. אני מספרת כאן את סיפורי ואת סיפוריהם של אנשים אחדים, בלי יומרנות לקבוע אמיתות נחרצות או להביא נתונים סטטיסטיים. אין לי קבוצת מחקר ולא קבוצת ביקורת. הספר מביא את דעתם של אנשים שונים על הסוגיות השונות שאני מעלה בו. הוא הסיפור שלי ושל חבריי שחווים עכשיו את התהליך הזה. יצאתי מתוך החוויה שלי ובדקתי אם יש אצל חבריי התאמות ותמיכה לתחושותיי ולתובנות שהגעתי אליהן, או אולי תחושות שונות, ואפילו סותרות.
האנשים הם אנשים שמצאתי סביבי וגם רחוקים קצת יותר, והייתה לי הזכות לשוחח אִתם על דברים אינטימיים שבעמקי הנפש. זרים כקרובים, הם שיתפו אותי בכנות ובפתיחות מפתיעה בחוויותיהם.
בספר עולות שאלות רבות הקשורות לתחומים שונים בחיינו. לא כל השאלות זכו לתשובות מיידיות, ואחדות מהן נותרו ללא תשובה. הספר לא מתיימר להיות מורה נבוכים למכלול הסוגיות המציפות אותנו בתקופה זו של חיינו.
פה ושם פיזרתי בספר פתגמים ומכתמים, תמציות של חוכמת חיים שנשמעות לעתים כמו קלישאות, אבל הן נכונות כל כך. לא חיפשתי את האמירות האלה. הן הגיעו אליי מדי יום, בעיתונות הכתובה, בדוא"לים, בשיחות עם אנשים. כשאני חמושה במשהו מחוכמתם של אנשים דגולים יצאתי לדרך ארוכה ורבַּת חתחתים...

ספר חשוב
"ספר חזק וכואב עם קטעים נוקבים. אחר-הצהריים של החיים - לא בדיוק תענוג. תודה לטלי נתיב עירוני על העבודה הקשה שלקחה על עצמה" [ורדה רזיאל ז'קונט]
▪  ▪  ▪

"ספר ייחודי ומרתק שטרם נכתב כמותו, לפחות לא בארץ... כתוב בכנות נוגעת ללב ובאומץ רב ומתמודד עם סוגיות שאין מדברים בהן. ספר חובה בכל בית". ד"ר רון בריימן, לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
"ספר חשוב מאוד ונוגע ללב שצריך להיות נחלת הכלל, צעירים ומבוגרים כאחד... בספר עולים נושאים רגישים, וחשובים, שלא תמיד מדברים עליהם. אבל צריך ואף הכרחי". פרופ' נורית גוברין.
"הספר בוחן עם המון תעוזה, את הגיל המוזר שבין הנעורים ל"אייג'ינג" ... זה ספר שעניינו תשוקה סוחפת לחיים מלאים למרות, ואולי דווקא, בגלל הגיל הכרונולוגי... ומעל לכל הוא ספר אופטימי וריאלי ואמיתי בראייתו... ספר חובה בכל בית". פרופ' דוד אלכסנדר.
"ספר חזק וכואב, מגיעה לו הצלחה". ורדה רזיאל ז'קונט.
אחר-הצהריים של החיים
המבוגרים הצעירים במסעם אל הגיל השלישי, הרביעי, החמישי, השישי, השביעי...
מאת: טלי נתיב עירוני
יעוץ פסיכולוגי: ד"ר שולמית פרידמן, פסיכולוגית קלינית
הוצאת פרדס
362 עמודים, 96 שקל.
"אחר-הצהריים של החיים" עוסק בגיל השלישי, אשר במאה ה־21 הוא גיל טרום־זִקנה, תקופת חיים לא מדוברת. "אחר-הצהריים של החיים" הוא ביטוי שטבע קארל יונג, והספר מספר על בני גילה של המחברת, בני דור ה"בייבי בום", שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה ומסרבים להזדקן.
ייחודו של הספר בראייתו הכֵּנה, המפוכחת, האמיצה ולעתים החצופה. בטקסט, שנכתב מנקודת מבט אישית ביותר, משולבים ראיונות עם בני דור ה"בייבי בום", שתוחלת חייהם התארכה לפתע והם מוצאים עצמם באמצע החיים, בדרך כלל לאחר הפרישה מעולם העבודה, ולפניהם נפרשות עוד שנים רבות של עשייה (או ריקנות), על הישורת האחרונה של המרוץ, אשר משתרעת עד קצה האופק ואין רואים את סופה.
"אולי ציפיתי שהמסע הזה אל עבר הזִקנה הממתינה אי־שם ישיב לי את נעוריי האבודים?" שואלת המחברת, ומוסיפה, "מבחינתי העיסוק בנושא היה בפירוש טיפולי. אולי כשאסתכל למפלצת בעיניים אצליח להכניע אותה, ואם לא אותה — את פחדיי לגביה." אבל הטיפול העצמי הפך לספר שנכתב מתוך תחושת שליחות, כאשר המחברת בוחנת, בין היתר, את הצורך של הדור שלה לתזז מעיסוק לעיסוק, מתחביב לטיול, מסדנה לקורס ולהתנדבות, העיקר לא לעצור, "כי אולי אנחנו כמו כרישים, ואם נעצור לרגע — נמות?"
הספר שבידיכם איננו פרי מחקר אקדמי. זהו סיפורם של המחברת ושל חבריה ומרואייניה, המלווה בהערותיהם של אנשי מקצוע ובתמציות של חוכמת חיים, אימרות קצרות ומדויקות הנוגעות לסוגיות השונות שנידונות לאורכו. אחר-הצהריים של החיים מעלה סוגיות שאנחנו לא מעזים לדבר עליהן ודן בהן באומץ: ליווי ההורים בשנותיהם האחרונות, מותם ומותנו שלנו, פתרונות לזקנה פעילה, חשבון נפש וסגירת מעגלים, ולבסוף — מציב מיקרופון בפני הילדים שהיינו ועודנו, כדי לאפשר לנו לומר את המילה האחרונה לפני שלא נהיה כאן עוד.
זהו ספר על מבוגרים צעירים העומדים בבגרותם המאוחרת, בשעות אחר-הצהריים של חייהם, כשהערב עוד רחוק והלילה כלל אינו נראה באופק.
"ספר ייחודי ומרתק שטרם נכתב כמותו, לפחות לא בארץ, על הדור שלי שנולד בין שתי המלחמות, מלחמת העולם השנייה ומלחמת הקוממיות, וילדותו הייתה בשנותיה הראשונות של המדינה. הדור הזה נמצא עכשיו במסעו אל אופק חייו, בתקופה שיונג כינה אחר-הצהריים של החיים. הספר עוסק בממד האוניברסלי של הגיל השלישי, ומקבל משמעות נוספת בעיני הקורא היהודי והישראלי. הספר כתוב בכנות נוגעת ללב ובאומץ רב ומתמודד עם סוגיות שאין מדברים בהן. ספר חובה בכל בית בישראל". ד"ר רון בריימן, לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
"ספר חשוב מאוד ונוגע ללב שצריך להיות נחלת הכלל, צעירים ומבוגרים כאחד, בני כל הדורות. הראשונים, כדי שידעו לקראת מה הם הולכים, ומה צפוי להם בעתיד, ואולי יוכלו להתכונן. והזקנים – כדי שיבינו טוב יותר את מצבם ואת הרגשתם של בני משפחותיהם. בספר עולים נושאים רגישים וחשובים, שלא תמיד מדברים עליהם, אבל צריך ואף הכרחי. מעבר להבדלים האישיים בביוגרפיה ובמבנה האישיות של כל אחד ואחד מן המרואיינים, יש כאן בעיות אנושיות שאינן משתנות אלא מחליפות צורה.
הפנמת תכניו של הספר, יש להם חשיבות לקיומה של משפחה אוהבת ומחבקת מאחורי הקשיש אבל לא פחות חשובה לצעירי המשפחה". פרופ' נורית גוברין.
"ספרה של טלי נתיב עירוני, "אחר-הצהריים של החיים", מזמן הזדמנות נדירה להתבונן במשמעותו של הגיל השלישי, זה המתייחס לשליש האחרון של החיים, מזווית ראייה כפולה, הן של אלה הנמצאים בראשיתו, בשנות השישים לחייהם, ומשקיפים על העתיד, הן של אלה הנמצאים בסופו, בשנות התשעים או בעשור האחרון לחייהם, ומתבוננים על העבר. יחסי ילדים והורים בתקופה זו שבה המוות מתקרב והולך, כשהוא נושא למחשבות, לשתיקות או לדיבורים, נבחנים מזוויות שונות, מאתגרות ומורכבות, בישירות ובתעוזה, על-פי עדויות ישירות של אנשים ונשים שונים. הספר, המביא מצרף מעניין של קולות ישראלים בני דורה של המחברת, המתמודדים עם פרק זה בחייהם ובחיי הוריהם, כאן ועכשיו, לצד מידע מקצועי, תובנות היסטוריות והארות ספרותיות, מאיר את השינויים במשמעותה של משפחה כשהתפקידים מתחלפים בין הורים לילדיהם, ובוחן אותם באומץ ובהיישרת מבט. משקלו של העבר המשפחתי, היהודי והישראלי, של בני דור המדינה על ההזדקנות של הורים וילדיהם בשליש האחרון לחייהם, נידון מזוויות שונות המאירות את המציאות הישראלית בצורה מורכבת, מקורית ומרתקת". פרופ' רחל אליאור, החוג למחשבת ישראל האוניברסיטה העברית בירושלים.
"ספר חזק וכואב עם קטעים נוקבים. אחר-הצהריים של החיים - לא בדיוק תענוג. תודה לטלי נתיב עירוני על העבודה הקשה שלקחה על עצמה". ורדה רזיאל ז'קונט.
"בתור אשת מקצוע ותיקה בתחום הזיקנה שקוראת רוב הזמן ספרות מחקרית ואקדמית, מצאתי את הספר של טלי נתיב עירוני כספר מרענן בגישתו האישית והכנה . טלי משמשת בעיני כקול לבני הדור שלה המתמודדים כמוה בסוגיות ואתגרים של המחצית השנייה של החיים בימינו. טלי כותבת בכנות מרגשת ומתבוננת על הקשיים והאובדנים לצד תובנות ומציאת משמעות ייחודית בתקופת חיים זו. מאוד נהניתי לקרוא". ד"ר אילה אליהו, עובדת סוציאלית מומחית זיקנה, אוניברסיטת בר-אילן.
"הספר בוחן עם המון תעוזה, את הגיל המוזר שבין הנעורים ל"אייג'ינג." שוב ושוב אני מגלגל אותו על חיכי לאט-לאט כיין הטוב, קורא לאט ומקווה שלא ייגמר לי מהר. אני שב אליו פעם אחר פעם: אל פרק נבחר, לסיפור אישי של מישהו המתכתב עם חוויה שלי, לקטעי-יומן ולהרהורים בספירות אחרות. הספר הוא כל כך הרבה יותר מאשר סיכום-ביניים למה שהכותבת ואני וה"הדור שלנו" עשה וחווה, או הנצחה-עם-מסקנות-לעצמנו להורינו שאינם עוד, או "מבוא לשנות הזִקנה שבפתח", או הצעה להתמודדות עם אבדן. הוא אומנם כל אלה, אבל גם ובעיקר הרבה יותר מכך. זה ספר שעניינו תשוקה סוחפת לחיים מלאים למרות, ואולי דווקא, בגלל הגיל הכרונולוגי. וכן - הוא איננו נרתע מלהתייחס גם ל"סופיות החיים, המוות האורב מאחורי הפינה, התקווה, הייאוש, ההחמצות הקטנות וההחמצות הגדולות.
ומעל לכל - הוא ספר אופטימי וריאלי ואמיתי בראייתו. ועוד משהו: הוא מציף געגועים מסוג אחר בכל מיני פינות בלתי-צפויות. ספר חובה בכל בית בישראל ובעולם היהודי". פרופ' דוד אלכסנדר.
טלי נתיב עירוני – הערות ביוגרפיות
טלי נתיב עירוני עיתונאית (דבר, הארץ וידיעות אחרונות) עורכת, מתרגמת (תרגמה כ-40 ספרי מבוגרים ונוער עבור "כתר", "זמורה ביתן", "מודן" ו"מטר"). כלת פרס שרת החינוך לתרגום ספרות ילדים ונוער. יוצרת, מפיקה, מביימת ועורכת סרטים דוקומנטריים (ביניהם "הליפסטיק האחרון" – פרידה מאמא ו"מכתבים מסבא" שהוקרנו בטלוויזיה מספר פעמים וגם כיכבה בסרט ("פרשת וינשל" בבימוי אברהם הפנר). כתבה מספר מחזות קצרים ופרסמה שני רומנים "אלה במילעיל" ו"מודעה בעיתון ושדים אפלים". הייתה כתבת טלוויזיה, מראיינת, עוזרת הפקה ובימוי בטלוויזיה החינוכית, בערוץ הראשון ובטלוויזיה בכבלים. ראיינה ותיעדה ניצולי שואה במסגרת הפרויקט של סטיבן שפילברג. מרצה בתחומים שונים.
- בוגרת אוניברסיטת תל אביב, 1970 (בחוגים תיאטרון, פילוסופיה ועיתונאות)
- ברוקלין קולג', ניו-יורק, 1972 (תקשורת, טלוויזיה ודרמה יוצרת)
- בוגרת הסמינר היהודי התיאולוגי בניו-יורק, 1974 (פילוסופיה יהודית וספרות עברית)
- המכללה לתקשורת המונים
- קורס הנחיית קבוצות במכון "תובנות", ירושלים
- לימודי קבלה ב – 15 השנים האחרונות
- לימודי "תורת המשחקים" במכון "לדעת"
נתיב עירוני (72) ילידת ת"א, התגוררה ברעננה 30 שנה בה הייתה פעילה בתחומי התרבות והטלוויזיה הקהילתית. לפני שמונה שנים חזרה לחיות בת"א.
נשואה, אם לשניים וסבתא.

תאריך:  06/03/2019   |   עודכן:  06/03/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות ציפי לוין לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
ציפי לוין
המושג "הורים מרעילים" נטבע על-ידי אחרים לפניי, אולם באמצעותו אני מבקשת להאיר ולהרחיב את הדיון במצבי חיים אלה, המוכרים היטב לרבים, מטפלים ומטופלים וגם לאלה שאינם מגיעים לטיפול
ציפי לוין
בעזרת עבודה על כמה צעדים פשוטים, ועל-ידי ניסוי הטכניקות הללו בסביבה בטוחה, תהיה — בתוך זמן קצר — בטוח בכוחותיך המחודשים לאסרטיביות
ציפי לוין
שיעור בפרספקטיבה הוא רומן חושף וסוחף על זוגיות במשבר, על רגישות יתר, על נשים אמזונות וגברים נעלמים, על אבהות, על אימהוּת ומהות ובכלל
ציפי לוין
נדרשו לי כמה שניות להבין, שחלמתי את הגיבוב המשפטי הזה - עדות לעומס הרגשי שנחת עלי, נרדמתי שוב, חלף עוד רגע והדיילת העירה אותי בנגיעה    ביקשה ליישר את גב המושב ולהיחגר    זהו, הגענו הביתה
ציפי לוין
מה לשכוח, איך לשכוח? זאת אישתי. שאני אשכח את האישה שלי? אתה שומע מה שאתה אומר, פנחס? תגיד לי עכשיו מי זה, שמעת?
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il