עו"ד חלי בן-ארי,
חברותיי, נשיאות בתי המשפט,
עורכות ועורכי דין יקרים;
אני שמחה מאוד להשתתף בכנס שארגן מחוז מרכז של לשכת עורכי הדין העוסק בסוגיות בדיני משפחה. במושב שלנו נקיים שיח פתוח שבו יטלו חלק שבע מתוך שמונה הנשיאות המכהנות כיום בבתי המשפט בישראל (הנשיאה רויטל כץ מבית המשפט המחוזי בבאר שבע נאלצת להיעדר לצערי).
בשיח זה תוכל כל אחת מאתנו לספר מעט על דרכה הייחודית, על החוויות שהובילו אותה לבחור בשפיטה ואף לכהן בתפקיד ניהולי בכיר. מבחינתי, האפשרות לקיים שיח כזה היא מרגשת ומשקפת נאמנה את המקום הנכבד שתופסות יותר ויותר נשים בישראל בעשייה השיפוטית ובניהול והובלה של הרשות השופטת.
ממקורותינו אנו למדים כי אישה ישבה על כס השיפוט כבר לפני יותר מ-1,000 שנים לפני הספירה. בספר שופטים מסופר כי דבורה הנביאה הייתה השופטת הרביעית ששפטה את ישראל ונאמר עליה: "והיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט".
1
אולם, במציאות החיים במאות ואלפי השנים האחרונות, ההשתלבות של נשים בתפקידי מפתח בחיים הציבוריים ובכלל זה גם בשדה המשפט, הייתה רצופה משוכות ומהמורות שנבעו מאפליה מגדרית.
הדרך לתיקון ולשילוב נשים במקצוע עריכת הדין ובשיפוט במאה השנים האחרונות, נסללה בזכות הנחישות וההתמדה העיקשת של נשים יחידות ופורצות דרך.
בישראל מונתה כבר בשנת 1948 השופטת הראשונה לבית משפט השלום בחיפה, אוגניה וינוגרדוב, ובשנת 1953 מונתה השופטת הראשונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - ד"ר לוטה הנימן-שטראוס - מי ששימשה קודם לכן כסגנית ליועץ המשפטי לממשלה. כחצי שנה לאחר מינויה, התרחש אירוע "חדשותי" של ממש כאשר בפני השופטת המחוזית הראשונה הופיעה לראשונה עורכת דין.
בעיתון "הבוקר" מיום 8.5.1953 נכתב: "הופעתה של אישה 'שופטת בשער' ועורכת הדין - היינו שתי נשים, עוררה תגובות שונות בקרב ציבור עורכי הדין ומשפטנים" ועוד נכתב שם: "יש לבדוק אם אפשר וכדאי למנות אשה, הן מטעמים דתיים ומחשש, שרגש הרחמים מתעורר מהר יותר אצל אישה - כשופטת, ומה עוד שאשה מופיעה בפני שופטת כטוענת".
שאלות הנוגעות לשוויון מגדרי ולכהונת נשים כעורכות דין וכשופטות, העסיקו באותה תקופה את הציבור גם במדינות אחרות בעולם אשר בהן מערכות המשפט שונות משלנו.
כך למשל עוד בשנת 1929 בצרפת הביע שופט מקומי את דעתו כי "אין אני מוצא כל רעה בזה [...] שהנשים תהיינה לעורכות-דין" והוא הוסיף ושאל "המסוגלת היא האישה להיות עורכת-דין, רופאה, מהנדסת? זאת היא שאלה של פרט ולא שאלה של פרינציפ. בשבילי מספק שהאישה אם טוענת היא במשפט, שתטען כהלכה ואני שמעתי רבות מהן הטוענות באופן מצוין [...] הן מופיעות בלב גלוי, בפשטות, בלי מחשבת סתר. הן רק נשי חיל הן רק עורכות-דין".
ואולם, בצד הרצון לקדם שוויון מגדרי, המשתקף בדברים שציטטתי, ביטא אותו השופט גם תפיסות מיושנות ושוביניסטיות וקבע כי "אין דבר העושה עלי רושם יותר רע בשעה שאני ממלא את תפקידי מאשר מחזה הגנדרנות. אין אני אומר שלא נעים לי, חס ושלום, לשמוע טענות אישה מפני שהיא יפה: אבל אפשר להשאר אישה יפה מבלי להיות גנדרנית. מראה הגנדרנות מוציא אותי מכלי" קבע השופט והוסיף: "אין אני יכול להסכים, שאשה, על סמך זה שהגורל עשה אותה לאשה, תנסה להוציא ממני בערמה החלטה בעזרת אמצעים בלתי יורידיים בהחלט, ולו גם הכי נחמדים שבעולם".
כך בצרפת בשנת 1929.
גם בארצות הברית מאבקן של נשים להשתלב בתפקידי מפתח בכל תחומי החיים היה ארוך, ולעיתים מתיש ומתסכל.
בתחום המשפט הייתה זו השופטת של בית המשפט העליון האמריקני והאישה השנייה המכהנת בתפקיד, רות ביידר-גינסבורג, שפרצה גבולות וסללה את הדרך לנשים הרבות שבאו בעקבותיה.
כשהחלה ביידר-גינסבורג בלימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד בשנת 1956 מתוך 500 הסטודנטים שלמדו בכיתה היו תשע סטודנטיות בלבד.
כפי שציינתי לפני ימים אחדים בטור מיוחד שפורסם לכבוד יום האישה הבינלאומי, לימודי המשפטים בארצות הברית באותה העת נתפסו כטריטוריה גברית מובהקת, והנשים שביקשו לנתץ את המוסכמות הללו נאלצו להתמודד לא רק עם הקושי להיות נשים יחידות בתוך חבורה של גברים, אלא גם עם הקושי הכרוך בביקורת שהופנתה כלפיהן כמי שתופסות מקום המיועד לגברים.
בביוגרפיה על חייה סיפרה ביידר-גינסבורג שעם תחילת הלימודים שאל דיקן הפקולטה למשפטים את תשע הסטודנטיות של החוג: "כיצד אתן יכולות להצדיק את העובדה שאתן תופסות מקום של גבר"?
אכן, באותן השנים הדעה הרווחת הייתה כי "בנים צריכים לגדול ולהתבגר, לצאת אל העולם ולעשות דברים גדולים. ובנות? בנות צריכות למצוא לעצמן בעל".
2
מאז חלפו כשבעה עשורים והרבה השתנה. כשמונתה ביידר-גינסבורג לבית המשפט העליון האמריקני בשנת 1993 היא לא הייתה צריכה עוד להצניע את היותה שופטת-אישה והיא אפילו ביקשה להדגיש עובדה זו במהלך סימלי כשדאגה לתקן את הגלימה השחורה המוכרת ולהוסיף לה צווארוני תחרה במקום המיועד לעניבה. בכך היא אותתה לחבריה ולציבור כולו כי היא שופטת-אשה, שווה בין שווים.
גם אצלנו בישראל חל שינוי ניכר. חלפו הימים שבהם נאלצה רוזה גינוסר-גינצבורג, עורכת הדין הראשונה בארץ, להילחם על זכותה לעסוק בעריכת דין ולמרבה השמחה גם מינויה של אישה לשיפוט בישראל כיום כבר איננו אירוע "חדשותי" הראוי לציון מיוחד.
מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל אביב
3 מלמד כי בשנת 1967 עמד שיעורן של השופטות בישראל על פחות משישה אחוזים, בשנת 1992 על שליש בערך וכיום למעלה ממחצית נושאי המשרה השיפוטית בישראל הן נשים.
נתונים מרשימים אלו מצביעים על גידול עקבי ורציף במספר השופטות המכהנות והם כרוכים ושלובים בגידול הרציף שחל במספר עורכות הדין בישראל - משיעור של כ-13 אחוזים בשנות ה-70 של המאה הקודמת ועד לשיעור של כ-45 אחוזים מכלל עורכי הדין בישראל בשנת 2013.
אלו נתונים מרשימים ביותר במיוחד בהשוואה למערכות ולגופים אחרים בישראל וכן בהשוואה למערכות משפט אחרות בעולם. בעיני, הנתונים הללו הם בהחלט סיבה לגאווה ואני כמי שעומדת בראש הרשות השופטת אכן גאה מאוד על השוויון המגדרי שבו מצטיינת הרשות שלנו.
השיח המתקיים כאן היום ושדרת הנשיאות הבכירה של הרשות השופטת כולה היושבת לפניכם, יש בה כדי להעיד כי במקום שבו הבחירה לתפקיד - כל תפקיד - מבוססת על כישורים ועל מיומנות וידע מקצועי, השוויון המגדרי הוא תוצר לוואי טבעי של התהליך.
ככל שהדבר נוגע לנשיאוּת בית המשפט העליון בישראל, חל מימים ימימה כלל הסניוריטי ולפיו מתמנה לתפקיד "זקן השופטים", דהיינו מי אשר לו הוותק הרב ביותר בבית המשפט. כלל זה אינו מבחין בין שופט לשופטת ובהתאם לו מונו לתפקיד בישראל מאז שנת 2006 הנשיאה בדימוס
דורית ביניש והנשיאה בדימוס
מרים נאור, ובאוקטובר 2017 זכיתי אני על-פי אותו הכלל לכהן כאישה השלישית בתפקיד זה.
למיטב ידיעתי אין בעולם המערבי אח ורע לנתון זה - שלוש נשיאות של בית המשפט העליון. לצורך ההשוואה, בבריטניה הגדולה מונתה האישה הראשונה - ליידי הייל - לכהונת שופטת של בית המשפט העליון רק בשנת 2004 והיא כיהנה שם כאישה יחידה עד לאחרונה.
בישראל הקטנה לעומת זאת מונתה אישה ראשונה - מרים בן פורת - לכהונת שופטת של בית המשפט העליון כבר בשנת 1977, כשלושים שנה קודם. ליידי הייל היא גם זו שמונתה לנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון הבריטי וזה קרה רק בשנת 2017 בעוד שאצלנו כפי שתיארתי, כיהנו שלוש נשיאות עד היום ועוד היד נטויה.
אני סבורה שההשתקפות הממשית של השוויון המגדרי במערכת המשפט בישראל היא מרשימה ומעוררת השראה ואני מאמינה בכל ליבי כי עלינו להבטיח שילדות, נערות ונשים צעירות בישראל לא יוותרו על חלומן ועל שאיפותיהן להעפיל לעמדות משפיעות בחברה הישראלית.
עליהן לדעת כי אם הן מוכנות ללמוד, להתאמץ ולהשקיע גם השמים אינם הגבול עבורן. המסר הזה הוא מסר חברתי חשוב מאין כמוהו, ועל-מנת שיופנם נדרשים מעשים ולא רק הצהרות. כמו-כן נדרשת פעילות חינוכית מתאימה אשר להשקפתי מן הראוי להתחיל בה כבר בגן הילדים.
בתי המשפט שלנו מצידם עושים וימשיכו לעשות כל שניתן על-מנת לקדם את ערך השוויון אך אין ספק שעד להשגת שוויון מלא עוד ארוכה הדרך והמלאכה רבה.
אני מבקשת לחתום את דבריי בדברים שאמרה מרים בן פורת בטקס הצהרת האמונים שלה בבית הנשיא וכך אמרה:
"אינני רואה עצמי כנציגת הנשים בבית המשפט העליון. כולנו בשרות הצדק, בשרות הציבור, וזו משימה משותפת".
אם חושבים לעומק על האמירה הזו היא בעצם משקפת את השוויון המגדרי במיטבו, וברוח הדברים הללו אני מבקשת לסיים ולומר כי אנו נשיאות ונשיאים, שופטות ושופטים, רשמות ורשמים, מחויבים כולנו לפעול בשירות הציבור ולמען הצדק.
