האסטרטגיה של בן-גוריון (ז') ניצחון האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי

על אף ליקוייו הרבים, בישר מבצע ״נחשון״ תפנית במלחמה. בפעם הראשונה יזמו היהודים אסטרטגיה התקפית. החלטת או״ם ב-29 בנובמבר הייתה הצלחתה של היוזמה המדינית הציונית – המלחמה שפרצה למחרת ההחלטה הייתה תוצאת היוזמה האסטרטגית של החוסיינים, ואף שהתרגום הטאקטי של יוזמה זאת היה כושל, כמעט והושגה מטרתם. לא מיד נטשו היהודים את האסטרטגיה הפביאנית של דחיית הכרעה ואת שארית התקווה למנוע מלחמה, לפחות עד הכרזת העצמאות. המפנה בגישתם חל ב-6 באפריל. במיבצע ״נחשון״ הוכיחו היהודים את עליונותם הצבאית לעומת הערבים. אחרי מיבצע ״נחשון״ הגיעו עוד שלוש שיירות אספקה לירושלים, ומשרד החוץ הבריטי בלונדון הודיע לשגריר בריטניה באו״ם שהערבים המודאגים כבר מוכנים להיות ״הגיוניים יותר.״ ושלעומתם היהודים כבר ״בטוחים בעצמם ונוטים פחות לוויתורים״.¹ את הביטחון העצמי רכשו היהודים במשמר-העמק, ברמת-יוחנן ובטבריה, אבל המהפך הפסיכולוגי שלהם חל במיבצע ״נחשון״. המהפך הצבאי התחולל במשמר-העמק. בזירת המאבק המדיני. בניו-יורק, קיבל משה שרת מכתב מבן גוריון, ב-16 באפריל: ״שונה המצב, באופן רדיקאלי לטובתנו!״ הרי הערכת המצב של בן-גוריון, לפי מכתבו: ״א. אנו שולטים – קרי, שולטים – בהרי ירושלים ובדרך מחולדה לבאב-אל-ואד. מיום ליום אנו מרחיבים את הכיבושים שלנו פה, כובשים כפרים נוספים ועוד ידנו נטויה. שיירות ענקיות, שאנו מארגנים עכשיו, יבטיחו מזון לירושלים לפחות לחודש ימים. לאחר שנשלח עוד שתיים-שלוש שיירות, ישוחרר חלק מהכוח הפועל בדרכים, ואולי נצליח לשים מצור על ירושלים הערבית. חו¬זק במידה ניכרת כוחנו בתוך ירושלים. גם באנשים. גם בציוד וגם בחומר פיקודי. ״ב. הנחלנו מפלה לכוחות קאוקג׳י בסביבות משמר-העמק' ואנו באופנסיבה גם שם, וייתכן שנשתלט על כל הטריזים הערביים התקועים בעמק ובהרי הגלבוע. כל זה ייתכן אם לא יופיעו גורמים חדשים – התערבות הצבא הבריטי נגדנו, או כניסת הלגיון הערבי, במלוא כוחו, למערכה".²

בן גוריון כבר הבין אז שהאסטרטגיה הפאביאנית של היהודים עלולה לסייע לערבים למנוע את הקמתה של המדינה היהודית. המהפך בתודעתו התחיל עם כישלון השיירות, בסוף מרס. ב-31 בחודש החליט על מיבצע ״נחשון״. בהחלטה הספונטנית הזאת ודאי גולמו ספקותיו ומסקנותיו. חלק מההילה של בן-גוריון קשור בתהליך קבלת-ההחלטות שלו, שהספונטניות וההשראה - מעין הארה - היו חלק ממנו. המבקרים את תיפקוד צמרת הביטחון בימי מלחמת העצמאות, עשויים לאשש את ביקורתם בתהליך זה של קבלת ההחלטות. אם שלושה מהגורמים שהניעו את בן-גוריון להחליט על מיבצע ״נחשון״ היו: הנייטראליות של הבריטים, כישלונות היהודים במלחמת הדרכים, והחמרת המצב בירושלים, הרי גורמים אלה כבר היו גלויים לעין חודש ימים לפני 31 במארס. נראה שמנהיגי המלחמה לא הצליחו לאתר מגמות ולחזות מראש כמה מהלכים, ולפיכך החליטו על מיבצע ״נחשון״, כצעד של ייאוש.

מדוע נפתח מיבצע ״נחשון״ רק באפריל? שאלה זאת נשאלה כבר בימי מלחמת העצמאות, וכבר אז ניתנה התשובה: לא היה די נשק, ורק משלוחי הנשק שהגיעו באפריל מצ׳כוסלובקיה איפשרו את המיבצע. אבל רוב לוחמי ״נחשון״ - אנשי הפלמ״ח, ״גבעתי״, ״אלכסנדרוני״ ו״קרייתי״ - באו למיבצע עם נשקם, ול"הגנה" היה די נשק לחמש בו חטיבה חדשה לפני אפריל. אמנם, רובו של נשק זה היה ברשות הישובים ולא היה קל להפקיעו מרשותם. כשנתקבלה ההחלטה על המיבצע, עדיין לא הייתה ודאות שהנשק הצ׳כי אכן יגיע במועד שנקבע, וה"הגנה" אספה נשק מהישובים. כלומר, מיבצע ״נחשון״ היה אפשרי לפני אפריל. בכל המיבצע הופעלו למשימות לחימה שש פלוגות בלבד, מזה שלוש לכיבוש הכפר דיר-מוחסיין ול"הגנה" עליו (כשלוש מאות איש) בגיזרה המזרחית. קשה שלא להוציא מסקנה שגדוד מאומן אחד, שמפקדיו מנוסים וממושמעים, היה עשוי להשיג את מטרות המיבצע בפחות אבידות. אבל חשיבותו של מיבצע ״נחשון״ הייתה מעבר לכל אלה, המהומה שליוותה אותו זרזה את המהפך הפסיכולוגי שחל בתודעתם של מנהיגי המלחמה, ואולי אפשר לאתר קשר בין מהפך זה ובין ניצחונות היהודים במשמר-העמק, ברמת-יוחנן ובטבריה. ההצלחות הצבאיות בצפון לא היו תוצאת יוזמת המטכ״ל. אבל צמרת הביטחון לא בלמה אותן. האנרגיה הצבאית, שהייתה אצורה בלוחמי ה"הגנה", השתחררה, והצמרת ראתה כי טוב. אולי אפשר לטעון שהמהפך הצבאי במלחמת העצמאות התחיל במהפך הפסיכולוגי בחזית ירושלים ובניצחונות בצפון הארץ.

קרבות עשרים הימים שבין תבוסת שיירת חולדה (31 במארס) ובין השתלטות היהודים על טבריה(18 באפריל) הוכיחו לכול שהמדינה היהודית תקום על אפם ועל חמתם של ערביי ארץ ישראל, של מדינות ערב, של תומכי הערבים באו״ם, ושל אלה שהצביעו בעד החלטת 29 בנובמבר וחזרו בהם. בעשרים ימים אלה עשו הישוב היהודי, התנועה הציונית ותנועת העבודה הארץ ישראלית, כמה צעדים לכיוון המיליטנטיות. גברה אמונתם בכוחו של הנשק להשיג יעדים לאומיים. ההישג הפוליטי של 29 בנובמבר התגמד בעיניהם, בגלל נסיגת ארצות-הברית ממנו (ב-19 במארס); יותר סביר נראה להם הסיכוי לכבוש בנשק חלקים מארץ ישראל, שלא הוקצו ליהודים בהחלטת או״ם, ולגרש את הערבים משטחים אלה. אפשר לראות בכך התקרבות של תנועת העבודה לאידיאולוגיה של ז'בוטינסקי. אמנם, לא עד כדי זהות. אנשי תנועת העבודה לא הצהירו על הכוונות הללו בריש-גלי. האידיאולוגים הרוויזיוניסטים דיברו תמיד על כיבוש ארץ ישראל בכוח, על הכנעת הערבים בכוח, ועל גירוש הבריטים בכוח. האידיאולוגים הסוציאליסטים דיברו על גאולת המולדת ובניינה, ועל הפעלת כוח צבאי רק לשם התגוננות. עתה אימצו אנשי תנועת העבודה חלק מהמטרות – וגם מהשיטות – הרוויזיוניסטיות, אך לא ויתרו על האידיאולוגיה הבסיסית שלהם. אי-הבהירות הזאת, שהולידה כמה אבסורדים, השאירה בידי חלק מתנועת העבודה את האופציה לחזור אל הפרשנות המעשית של האידיאולוגיה, ולהתנגד לאלימות צבאית יזומה. שיבה זו התרחשה אחרי קום המדינה, וליתר דיוק, אחרי מלחמת ששת הימים. באפריל 1948 היה אפשר להגדיר את אנשי תנועת העבודה כרוויזיוניסטים בעלי חיבוטי-מצפון, "יורים ובוכים" . הם לא ניסו להחזיר את הכפר דיר-יאסין לתושביו ששרדו, למרות שהאמינו שבוצע שם הטבח, ומיתוס הטבח זעזע אותם.³ מעשי טבח אחרים עשו אנשי הפלמ״ח, ״כרמלי״ ו״גולני״, בכפרים קולוניה, אבו-זוריק ונאסר א-דין. הם התביישו במעשים אלה, על כן לא פירסמו את פרטיהם, ואלה נשארו חסויים עשרות בשנים. ל״רוויזיוניזציה״ של השמאל יהיו כמה וכמה תוצאות במדינת ישראל ובמלחמותיה, בעתיד, אבל בחודש שלפני הכרזת העצמאות היו לה שתי תוצאות: נולדה בעיית הפליטים הפלשתינים; היהודים השתלטו על שטחים ערביים רחבים והתכוננו (ההכנות תאמו את ״תוכנית ד״/ התוכנית האסטרטגית של ה"הגנה") לקראת פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב עם הכרזת העצמאות. באפריל 1948 שימח המפנה המהפכני הזה את כל היהודים. דעתם הייתה נתונה להדיפת הסכנה שנשקפה להקמת המדינה היהודית. למי היה פנאי להרהר בתוצאות ארוכות-הטווח של המפנה? __________________ הגייסות הבלתי מקצועיים לא פעלו לפי התוכניות האסטרטגיות; "תוכנית זרזיר" לחיסול ממוקד של מפקדים ומפקדים ערבים בכירים שעליה פיקוד משה דיין; על מפקד יחידת המסתערבים של הפלמ"ח, דני אגמון, הוטל לחסל עשרים ושנים מנהיגים ומפקדים ערבים בכירים; תכנון החיסולים; לא חוסל אף אחד; משה דיין תפקד בזלזול ובהתנשאות; "תוכנית צפנת" לחיסולים של מפקדים ערבים בגליל שנכשלה גם כן.

1. 371/68543 FO 2. ת"מ 388, ש. בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 16 באפריל 1948. 3. זאת הייתה אחת ממטרות מוללי מחוללי המיתוס.