המנצח בבחירות 2019 הוא ברור:
בנימין נתניהו, ראש ה
ממשלה היוצא והנכנס. המנוצח ברור אף הוא: מחנה "רק לא נתניהו". הדבק היחיד והמצע היחיד המשותף למחנה זה מורכב מ-3 מלים בלבד: "רק לא נתניהו". כאשר מציאות רדודה זאת היא הדגל, התוצאה אינה צריכה להפתיע.
יש לאחל הן לראש הממשלה והן לאזרחי ישראל שהחשדות נגדו יופרכו. אבל, יש לזכור ש
השנאה לנתניהו הייתה קיימת זמן רב לפני החשדות ולפני החקירות, אינה קשורה בהן ואינה תוצאה שלהן. היא ליוותה אותו מן היום שבו הגיע לראשונה לתפקיד ראש הממשלה, מן היום שבו גבר על "שמש העמים"
שמעון פרס והיה לראש החץ של אזרחי ישראל שהחלו להתפכח מן הסם המשיחי שנמכר להם בעטיפה כוזבת של "שלום" ושל "מזרח תיכון חדש".
מפלגת השמאל/תקשורת התחילה להיווצר כבר אז, במטרה להיאבק במי שכביכול גזל מהם את חלום השלטון ו"השלום". במשך השנים מפלגת השמאל/תקשורת לבשה צורה ופשטה צורה והחליפה צבעים כמו זיקית - מחקה את הצבע האדום מדגליה והסוותה את עצמה בצבעי כחול לבן - אבל סירבה לקבל את הכרעתו הדמוקרטית של העם. ההתנשאות כלפי רוב העם אפיינה את "האליטות" ואת "הנאורים", "נאורים" בעיני עצמם בלבד, עד כדי הכרזה על הצורך "להחליף את העם" (כדברי יצחק בן-אהרון). התנשאות זו באה לידי ביטוי בין השאר בבדיחות המרושעות המופצות במרשתת, לפני הבחירות וגם לאחריהן, ושעיקרן - שוב! - הסירוב לקבל את הכרעתם הדמוקרטית של הבוחרים.
בתוך המחנה המנוצח יש להבחין בשני תת-מחנות: זה של מרצ-העבודה וזה של כחול-לבן. אנשי מרצ-העבודה הצטמקו ל-10 ח"כים בלבד בכנסת ה-21. במפלגות אלה כבר מדברים על עריפת ראשים, שאותה יבצעו בהתאם למיטב המסורת שלהן, ועל "חשבון נפש", שאותו כרגיל לא יבצעו. הסיבות לכישלון אינן
אבי גבאי או
תמר זנדברג, ואף לא שגיאות כאלה או אחרות שעשו במהלך מערכת הבחירות. הסיבות לכישלון הן הניתוק מהמציאות וחוסר הנכונות להודות בחטא הקדמון,
פשע אוסלו, שהוביל את מדינת ישראל אל
מלחמת אוסלו, אשר לובשת צורה ופושטת צורה ומפילה קורבנות רבים - "קורבנות השלום" - במשך כרבע מאה. הסיבות לכישלון הן התאווה לגירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם, תמורת "שלום" ואפילו ללא תמורה כלל.
שנאה לשמה. מפלגות אלה עצמן הפכו לקורבן "השלום" המשיחי שרקמו.
כל עוד אנשי מחנה זה ימשיכו לדקלם את
נוסחת השקר של "פתרון שתי המדינות" (בארץ ישראל המערבית), כל עוד לא יתנצלו על פשע אוסלו, כל עוד יפעלו בהשראת הקרן לישמעאל חדשה, כל עוד יעדיפו את ארגוני זכויות המחבלים על-פני זכויות האזרח של אזרחים נאמנים - ואפילו הם יהודים - לא תהיה למחנה תקומה ולא תהיה לשמאל ממשלה, בין אם יציבו בראשם את אבי גבאי, או את תמר זנדברג, או את
ציפי לבני, או כל משיח שקר תורן אחר.
רצון הבוחרים
מחנה כחול-לבן לא שאב את בוחריו מן הליכוד. תוצאות הבחירות מראות שהוא שאב את בוחריו מקרב בוחריהן הקבועים של מרצ-העבודה, שהם עצמם מתעבים אותן, ועל כן נטשו אותן בהמוניהם ברגע שצצה מפלגת אווירה, הפעם מפלגת שלושת הרמטכ"לים עם מצע שלוש המלים.
מחנה כחול-לבן הוא המחנה המפסיד בבחירות, ועל כן ראשו צריך להיות ראש האופוזיציה. אין מדובר בתוצאת תיקו, ואף לא במצב (כפי שהיה ב-1984) שבו אף צד לא יכול היה להקים ממשלה והפתרון היה ממשלת אחדות ורוטציה בין מנהיגי הצדדים, פרס ושמיר. לפי תוצאות הבחירות ראש הממשלה יכול להקים קואליציה המשקפת את
רצון הבוחרים. ראש הממשלה אינו צריך להשאיר את תיק הביטחון בידיו כפיקדון וכפיתיון ליריבו.
בני גנץ או אחרים במחנהו יכולים לחבור לליכוד כבודדים, אך לא כמרכיב שווה-משקל למפלגת השלטון.
לא מיותר להזכיר מפסידה נוספת בבחירות 2019: שרת המשפטים
איילת שקד. רק קולות בודדים חסרו לה ומונעים ממנה את המשך עבודת הקודש שהחלה בה בניסיון לחדש את אמון הציבור במערכת המשפט, אמון חיוני שנפגע קשות כתוצאה מ"המהפכה המשפטית" של
אהרן ברק. מהפכה שהפרה את האיזון בין 3 הרשויות של המשטר הדמוקרטי בישראל. לכך יש להוסיף את תפקודה של מערכת אכיפת החוק, הנתפשת כמי שחברה למפלגת השמאל/תקשורת ברדיפת ראש ממשלה מכהן, כלומר כמי ששפכה דלק על מדורת הרדיפה. מי שלא רצה את
איילת שקד כשרת המשפטים עשוי לקבלה כראש הממשלה.
ועוד 2 הערות לסיום:
הקוזאקים הנגזלים מוחים על כך שכביכול "שמאל" הפכה למילת גנאי, ושוכחים כי במשך שנים רבות "ימין" היא בפיהם מילת גנאי. בעולם המושגים שלהם קיים רק "ימין קיצוני" אבל אין "שמאל קיצוני". מבחינתם אסור לשבת עם ימין קיצוני, אבל מותר לשבת עם שמאל קיצוני, זה הדוגל בטרנספר ליהודים.
וכן: הקוזאקים הנגזלים מוחים נגד כוחם הפוליטי של החרדים (התואם את חלקם באוכלוסייה) ואת הסחטנות הכספית הנגזרת מכך, ושוכחים כי במשך שנים רבות סחטו הקיבוצים את המדינה ("הסדר הקיבוצים") ואת קרקעותיה, ואיש לא ראה בכך פסול. אין הערה זו מצדיקה את אי-תרומתם של החרדים למדינה. היא מתייחסת רק לניצול מותר/פסול של כוח פוליטי, בהתאם לשיעור באוכלוסייה או אף מעבר לכך.
