הספרות המקצועית מגדירה את המדינה האיסלאמית כארגון טרור, כארגון טרור היברידי, או כארגון סלפי-ג’יהאדיסטי. המשגות אלו מתייחסות למאפיינים שונים כשימוש באסטרטגיית הטרור המודרני; ישות היברידית המשלבת אלימות וכפייה עם אספקת שירותים מדינתיים; וישות המודרכת על-ידי אידיאולוגיה סלפית-ג'יהאדיסטית. בשונה ממסגרות תפיסתיות אלו מבקש המחקר הנוכחי להבליט את מה שהוא מכנה "הלאומיות הדתית האיסלאמית" העומדת בבסיסה של המדינה האיסלאמית, הן כרעיון ארגוני (הדתת המרחב הציבורי והזהות הקיבוצית, כמו גם כינון תשתית ומקורות שלטון חדשים והטמעת תוכן תרבותי חדש כדימויים מיתיים, סמלים, פולחן ואגדה) והן כאסטרטגיית עימות התופסת את היחסים הבינלאומיים כמאבק קוסמי אכזרי נגד המערב ה"כופר" וגרורותיו המבקשים להשליט את השקפותיהם ואורח חייהם על "אומת האיסלאם".
לאומיות דתית זו באה לידי ביטוי בשאיפה ליצירת דגם פוליטי-דתי ישן-חדש שיערער את הסדר הבינלאומי המבוסס מראשית המאה העשרים על מדינת הלאום המודרנית. במסגרת זו שוללת המדינה האיסלאמית את רעיון הלאום ושאיפתו למימוש עצמי פוליטי ותחת זאת חותרת לכינון "אומה איסלאמית" המושתתת על קריטריון דתי מובחן ומאחד, נשלטת על-ידי ח'ליף, מתנהלת על-פי חוקי השריעה, ומובילה "מלחמת קודש" (ג'יהאד) עולמית כנגד הכופרים במטרה לשוב לתור הזהב של האיסלאם, תוך כינונה של ח'ליפות איסלאמית במרחבים חדשים כתחליף למדינות הלאום הקיימות.
