לפני כ-60 שנים איפשר לי
אורי אבנרי לסקר את הבחירות לכנסת הרביעית בעבור "
העולם הזה". מאז ראיתי ים של דמעות ואכזבות, ותסכולים ומרירות ודיכאונות משני צדי המתרס הפוליטי.
מעולם לא כמו הפעם. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה אנשים יצרניים וחשובים למשק ולביטחון הלאומי ולחינוך ולאקדמיה ולתקשורת, שאומרים כי אם ישונו החוקים כדי לאפשר לביבי לחמוק מספסל הנאשמים הם מרגישים לראשונה בחייהם כי אינם שייכים עוד למדינה הזאת. זה צובט את הלב.
הקטע הזה אינו מכוון לרחוב בלפור. בני הזוג נתניהו לא ינטשו את השררה בשום מחיר ובשום מצב. בוודאי לא כשעולה בידם להפחיד את הפרקליטות ולדחות אפילו את השימוע שנקבע לביבי. אך אני מאמין כי למרות שאישים מעולים כמו
בני בגין ו
דן מרידור ו
מיכאל איתן ו
לימור לבנת כבר התרחקו, יש עדיין בליכוד אנשי ציבור אחראים.
אולי
גדעון סער או
גלעד ארדן, שלא התקרנפו. אליהם אני פונה במה שנראה לי כקריאת אס.או.אס. לעצור את התהליך. לשמור על כבודם-כבודנו. לומר לביבי כי גם אם לא ימנה אותם לשרים הם לעולם לא ירימו יד בעד השיגיונות הקיצוניים שלו ושל
יריב לוין ושל
בצלאל סמוטריץ'.
חוק שנועד להציל איש אחד מעשיית הצדק הופך אותנו לישראל-תורק, קצת מצפון לנו על המפה.
החבורה הזאת שמוכנה לעוות את הצדק למען השליט היחיד היא סיקריקין בלי חרבות קצרות ממתכת. יש לה זיק של אש זרה בעיניים. זכיתם בבחירות. קחו לידכם את השלטון. אך עיצרו את הקנאים, שרוצים להפוך את המשפט הישראלי למשפח.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
