בצוהרי יום שני חזרתי לביתי תשוש. רגלי הימנית סבלה כבר יותר משבוע מהגבלת תנועה, עקב שטף-דם, והציקה. למרות זאת, נסעתי עם שחר לבית-החולים אסותא ברמת-החיל, כדי לעבור עוד טיפול דיאליזה - כהרגלי בארבע השנים האחרונות - שִגרה של חולה כליות: שלושה טיפולים שבועיים, כולל בחגים. המכון לדיאליזה מושבת רק בשבת וביום הכיפורים. כדי להקל עליי, הזמין
אריה מועלם, שאחראי לתפעול המכונות במכון לדיאליזה, סניטר, שגלגל אותי בכיסא-גלגלים מהמכון אל מכוניתי.
כעבור רגע, כשהוצאתי מהמקרר גבינה ולחמנייה, והתכוננתי לאכול צהריים, נכנסה אשתי, שחזרה מעבודתה. כיוון שהייתה עייפה מאוד, ויתרה על ארוחת צהריים, ומיהרה למיטתנו. כשמעט סיימתי לנגוס את הלחמנייה, צלצל פרופ׳ ג׳יסון רפפורט, מנהל המכון לדיאליזה באסותא: 'סע מיד לבילינסון. מחכה לך כליה בדחיפות'. אלמלא הכרתי את קולו, הייתי חושב שמותחים אותי.
ביום ראשון מלאה התקשורת בסיפורו של החרד מבית-שמש, שהוזעק להשתלת כליה בשבת. כיוון שלא ענה לטלפון, באה ניידת משטרה לאוספו - מקרה של פיקוח נפש - מלב השכונה החרדית. קראתי, ובסתר לבי קינאתי בו.
הערתי את אשתי, שהייתה המומה לנוכח החדשה, ודהרנו למחלקת ההשתלות בבילינסון, במקום לשתות קפה של אחרי שינת צהריים, כהרגלנו, ולפני השיעור השבועי בערבית, שהיה אמור להיות האחרון בסמסטר הזה. מנסה להסתיר את הסערה שבתוכי, ואפילו הזלתי דמעות.
הבעיה - למצוא חניה בבית-החולים, ולאתר כיסא גלגלים כדי להתגלגל למחלקה.
מחלקת ההשתלות הייתה גדושה, תודה לאל. הצמידו תג זיהוי לידי השמאלית, יד הפיסטולה, שאסור לגעת בה - לסמן שאני חלק מהמחלקה. השכיבו שלושה מאתנו, החדשים, בחדר, שהושאל ממחלקה סמוכה. אחד מועמד להשתלת כבד ושני מועמדים להשתלת כליות. מושתל הכבד היה בעדיפות, ונכנס ראשון לחדר הניתוח. אחריו דיווחו לנו, שהכליות נקצרו, ונבדקות. הרבה רגעי אי-ודאות. כעבור כשעה הודיעו, שאני המושתל הראשון.
חלום
מהרגע שכרתו את כלייתי הימנית, לפני כחמש-עשרה שנה, חלמתי על הרגע, שישתילו לי כליה. הדבר הראשון, שעשיתי כשהגעתי למכון לדיאליזה, היה 'טופס טיולים' של המרכז הארצי להשתלות במשרד הבריאות - רשימה ארוכה ומייגעת של בדיקות מכל המינים בכל איברי גופי, כדי לוודא, שאני כשיר לניתוח. צלחתי את הרשימה במהירות רבה; ואז נתקעתי בגלל אבחנה שגויה, שכמעט עצרה אותי. למזלי, הציע לי איש יקר להתעקש על דעה נוספת, ופניתי למכון לגסטרואנטרולוגיה בבית-החולים איכילוב. פרופ׳ זמיר הלפרן התגבר על הטעות בקלות. כשנפתרה הבעיה, התברר, שעליי לטפל בשִניי. בינתיים חלפה שנה, וחלק גדול מבדיקותיי פג תוקפן. בעזרת יוני קמחי, אח מסור ומיומן, שמרכז את עניין ההשתלות באסותא רמת-החיל, עטתי במרץ על הרשימה מחדש, והשלמתי את הטופס במהירות שיא, שהרשימה את סביבתי.
'אתה ברשימת ההמתנה', דיווח לי יוני, בוקר אחד, כשבא לחברני למכונת הדיאליזה, 'וצריך להירשם למרכז השתלות'.
'מה זאת אומרת?' שאלתי.
באזור המרכז יש שלושה מרכזי השתלות: איכילוב, שיבא ובילינסון. כדי לקבל השתלה, אדם צריך להיות משויך לאחד מהם. כיוון שלא ענו לי מאיכילוב, למרות כמה וכמה הודעות שהשארתי, נחתי בבילינסון, שנחשב למנוסה מהשלושה. לאמיתו של דבר, רציתי את איכילוב כיוון שבראש מחלקת ההשתלות שלה עמד פרופ׳ נקש, שהשתיל כליה בשלמה, בעלה המנוח של שרה, בת-דודתי, והתייעצתי עמו. אלא שלקופת חולים מכבי לא היה אז הסכם עם בית-החולים בילינסון. פרופ' נקש נפטר ביום, שהשתילו את כלייתי - לאחר מאבק ממושך במחלתו. יהי זכרו ברוך.
רחל מיכוביץ, מתאמת ההשתלות בבילינסון, אמרה לי להגיע לבדיקה למרות שלא היה בידי טופס 17, וקיבלה אותי לבדיקה. 'הנחיית המרכז הארצי להשתלות, שיש לקבל כל מושתל', הסבירה רחל. 'בשיחותיך עם מכבי, עמוד על זכויותיך'.
לאחר כמה שבועות, הוסדרו היחסים בין בילינסון למכבי, וגם קיבלתי טופס 17. בינתיים, ביקשה ד"ר סיגל אייזנר השלמת פרטים של היסטוריה רפואית - בעיקר, לגבי נסיבות כריתת כלייתי ועל התמודדותי עם אירועי סרטן.
והמערכת עובדת. עברתי לטיפולי דיאליזה של חמש שעות, שלוש פעמים בשבוע. יצאתי לחו"ל ולטיולים בארץ - מבצעים מסובכים, שחייבו תיאום דיאליזה. ואפילו סיימנו הפקת ספר ראשון על מלחמת יום הכיפורים, והשקנו אותו ביד לשריון בלטרון. לרגע לא עלה בדעתי, שיטלפנו אליי להזעיקני. זה נראה מופרך למדי. ולמזלי, זה קרה כשהייתי בארץ.
התאוששות
קבלה סיעודית. אחות שאלה שאלות מכל הסוגים והסבירה על הניתוח הקר̤ב. הרגשה של דחיקת הקץ. בלילה עברתי לצום שלפני הניתוח. הבלתי-ייאמן קורה לנגד עיניי.
קבלה רפואית. ד"ר רונן גיניאה חקר את ההיסטוריה הרפואית שלי, והסביר על הניתוח. דוהרים לקראת שעת האפס. מגלגלים את מיטתי לעבר חדרי הניתוח. פגשתי מרדים, שהסביר, וגם החתים אותי על הסכמה. ברור שחתמתי. הרי לשם כך אני פה.
נפרדתי מצופיה, אשתי. אראה אותה שוב רק כשאתעורר אחרי חדר התאוששות, עם כלייתי החדשה. צופיה מלווה אותי לטוב ולרע מתחילת מחלתי. הכרנו כשנתיים לפני שכרתו את כלייתי, והיא ליוותה את התהליך המייסר, ותמכה בי לקראת הניתוח ואחריו. צופיה ליוותה את התדרדרות תפקוד כלייתי עד שעברתי לטיפולי דיאליזה ואת 'טופס הטיולים' הנורא. שנינו היינו חסרי אמונה. השתלה נראתה כמו חלום, כמו זכייה בפרס הראשון בפיס.
חלומות מתגשמים. אם ירבו תורמים מן החי ומן המת, הרבה יותר יזכו לסיבוב שני, ויחייכו. הייתם צריכים לשמוע את נכדיי, שעלזו על הכליה החדשה של סבא. הבנתי זאת לפני כארבעים שנה, כשהוקם ארגון 'אדי', וחתמתי על הסכמתי לתרום את גופי לאחר מותי. כל ילדיי הלכו בעקבותיי, ותרמו דם. בהגיעם לבגרות, חתמו אחריי, על הסכמתם לתרום איברים. כך צריך להיות. האיברים הללו יתבזבזו בקבר, ואילו במחלקת השתלות יביאו מזור וברכה. לימים קבע משרד הבריאות, שבעלי כרטיס 'אדי' יקודמו בתור להשתלות. לא בגלל זה חתמתי, אלא מתוך הכרה בחשיבות התרומה. כך חינכני אבי, וכך חינכתי את שלושת ילדיי.
בינתיים פיתחתי הומור קשה. 'מה אתה רוצה?' שאלו, או 'מה אתה צריך?'
'כליה', הייתה תשובתי.
תודה לאל, הלכה בדיחתי.
צופיה אומרת, שביציאה מחדר ההתאוששות הייתי מטושטש לגמרי, וכמעט שלא הבינו את דבריי. המשגוח (מוניטור) השתולל - כנראה, הפרפורים החליטו להזכיר את קיומם - והרופאים התאמצו לייצבני. למחרת כבר הייתי מאושש, אך סיפור החלמתי לא היה פשוט. היו נסיגות ורגעים קשים. גופי, המוחלש עקב הניתוח, נתן הזדמנות לכל מחלותיי ולכל נגעיי להתפרץ. ביום שישי שוחרר מכאן מושתל אחרי ארבעים ימים. אחרים שהו במחלקה כשבוע. הכל מקרים פרטיים, ואי-אפשר להסיק מהם כללים - פרט להיסמכות על מקצועיות הצוות הרפואי.
עולם חדש
הגוף הנו מערכת מורכבת ביותר, שקשה לאזנה. ליאנה פולק, העובדת הסוציאלית במכון לדיאליזה באסותא, נזכרה, שלקח לי זמן רב להסתגל לדיאליזה. בעזרת צוות מיומן בראשות פרופ׳ ג׳יסון רפפורט, נוצר האיזון המתאים. אחרי כארבע שנים הופר על-ידי הכליה החדשה, שמשתפת פעולה, וצריכים למצוא איזון חדש. משמע, תרופות חדשות ודיאטה חדשה. עולם חדש נפתח בפניי עם כליה מתפקדת - עולם שלא הכרתי כבר חמש-עשרה שנה.
צופיה טוענת, שלא ראתה דיאטנית שמנה. לימור, הדיאטנית של מחלקת ההשתלות, תואמת את המודל של צופיה. בשיחה ראשונה הסבירה, שהדברים השתנו, ועליי להסתגל למשטר חדש. עד כה הגבלתי את צריכת הירקות, כדי לשלוט ברמת האשלגן וברמת הזרחן בגופי. מעתה אחזור לאכילה חופשית של ירקות, אך לצריכה של שני פירות ביום בלבד - בגלל הסוכר. יש איסור לאכול אשכוליות, קרמבולה ורימונים. אוכל נא - סושי, קרפצ׳יו וכו׳ - לא בא בחשבון עקב דיכוי המערכת החיסונית. הלך החלום לאכול ביצה עלומה. לימור ממליצה על אכילה בבית. שם אדע בדיוק מי טיפל באוכל - דבר חיוני כשמערכת החיסונית שלך מדוכאת.
אני סוכרתי, אך רמת הסוכר שלי הייתה בשליטה עקב הדיאליזה - ללא תרופות. כעת עלתה עקב נטילת תרופות נוגדות-דחייה. הסטריאואידים משפיעים, והתחלתי לקבל זריקות אינסולין. קניתי מד-סוכר, ולמדתי לבדוק את עצמי, ולהזריק בהתאם לנדרש. יש לי שני מזרקים: אחד לאנטוּס להזרקת אינסולין, שמתפרק באטיות, ומכסה את כל היום. לפני כל ארוחה מודד סוכר, ומזריק תוספות אינסולין במזרק אֶפּידרה, בהתאם לפרוטוקול, שקיבלתי במחלקה.
טלפון חרום
היה לי הסכם עם ד"ר עמירן, רופאי: במקרה חרום הוא יתקשר אליי. יום אחד בדרכי לסקר דיון בבג"ץ, ראיתי שרופאי על הקו. עצרתי בצד הדרך כדי לשמוע, שאני סוכרתי. עברו כמה דקות עד שהתאוששתי, ויכולתי להמשיך בדרכי. מאוחר יותר, בדרכי הביתה, טלפנתי לעמיר, חברי, ותיק ומנוסה בסוכרת, כדי לדעת יותר על שגרת חיי החדשה.
אותו ההסכם היה לי עם ד"ר אלכס גינסבורג, רופא העור שלי. הוא הזעיקני בשנת 1996 עקב מלנומה ממאירה, שהתגלתה בזרועי, ובמהלך השנים עקר עוד כמה נגעים, שהתגלו בבדיקות פתולוגיות. מאז המלנומה אני מדיר את רגליי מחוף הים, ולובש חולצות עם שרוולים ארוכים.
כמה שנים אחר כך, כשכבר גרתי עם צופיה, טלפן להוותי ד"ר עמירן, וסיפר על תוצאות חשודות ביותר מצילום כליותיי. חזרנו מכנס של אגודה לחקר יחסי צבא-חברה בשיקאגו, ולא החלמתי מהצטננות חריפה, שלקיתי בה ב'עיר הרוחות'. ד"ר עמירן שלחני לצלם את כליותיי, והתשובה הייתה מפחידה: על הכליה הימנית התגלה גידול סרטני גדול. 'רוץ לפגוש אורולוג', יעץ ד"ר עמירן, 'או לך ישירות לחדר מיון'.
חיפשתי את צופיה, ויחד נסענו כדי להיתקע בפקק הנורא ליד אוניברסיטת בר-אילן. לבסוף הגענו לאורולוג, שהיו לו רק בשורות רעות. בתום השיחה, הציע לנו להגיע למכון הדימות באסף הרופא, שיודע לצלם את האזור החשוד.
יצאתי מחדר הצילום, וישבתי המום על הספסל כשחיכיתי לתוצאות.
'לא הכל אבוד', שמעתי פתאום קול רך לידי.
הרמתי את עיניי, ומחיתי את דמעותיי.
'ראה, יהיה בסדר, אני מבטיח', אמר לי רופא מבוגר, שהיה ראש מכון הדימות.
לא עניתי.
'יש לך אישה נחמדה, ויחד תתגברו. המצב, כנראה, אינו קשה כפי שחשבו. ראיתי את הצילומים ...'
חיוך נהדר ליווה את דבריו.
לצערי, איני זוכר את שמו של הפרופסור, שהושיט לי עזרה כל כך חשובה באותו הרגע. מזכיר לי תמיד, שהתרופה הטובה ביותר, שאינה רשומה בספר התרופות, היא LTC - אהבה, רכות ודאגה.
חזרתי לד"ר עמירן, ובינתיים קיבלתי מד"ר אפרת זילבר, ידידתי, המכהנת כמפקחת (מפמ"ר) על לימודי ארץ-ישראל במשרד החינוך, ואביה אורולוג, את שמו של האורולוג פרופ׳ ג׳ק בניאל. גם ד"ר עמירן המליץ עליו.
פרופ׳ בניאל, איש דתי, אז רופא צעיר ומומחה בחסד עליון לניתוחים אורולוגיים, שוחח על מצבי, והסביר שעליו לכרות את הכליה המסורטנת. ייתכן שיוכל להציל חלק ממנה.
קבענו תור לניתוח באסותא תל אביב, שהיה עדיין ברחוב ז׳בוטינסקי. התור, שיכולתי לקבל במערכת הבריאות הממלכתית, היה לניתוח בעוד חודשיים-שלושה. הייתי מתוח מדי מכדי להמתין לתור, שהציעה לי מערכת הבריאות. העדפתי ניתוח פרטי, ששילמתי עליו לא-מעט, אך התבצע אחרי כעשרה ימים.
זו הפעם השנייה, שפתחו את בטני, וכל גופי כאב ודאב. כעבור שבוע הגעתי לביקורת, ופרופ׳ בניאל אמר, שהניתוח הצליח, וכעת יסתגל גופי לעבודה עם כליה אחת, שאמורה לתפקד עבור שתי כליות. אחרי כעשר שנים קרסה כלייתי היחידה, והתחלתי בטיפולי דיאליזה.
בינתיים הכרתי היטב את פרופ' רפפורט, ולמדתי להוקיר את הידע העצום שלו ואת מיומנותו. יותר מכל הערכתי את האווירה הטובה, שהנהיג במכון, והקלה על כולנו. הכרתי אותו לאחר כריתת כלייתי, כשהיה נפרולוג יועץ. הספקתי לשוחח עמו, ולמדתי ממנו על כלייתי. ואז עברתי לפרֶה-דיאליזה, וממנה לדיאליזה.
צלקות על קרקפותינו
כאמור, כריתת כלייתי הימנית הייתה הפתיחה השנייה של בטני. לפני כן, בתחילת שנות התשעים, תיקן ד"ר דב שחור בקע גדול בטבורי. אף פעם לא האמנתי, שפתיחת בטן גורמת כל כך הרבה ייסורים. הסיפור הסתכם ביום וחצי של אשפוז בבית-החולים לניאדו בצפון נתניה ובכעשרה ימי החלמה. לניאדו הנו מוסד חרדי, ונותחתי ביום חמישי בבוקר. לקראת שבת שלחוני הביתה, כדי לא להעמיס על הצוות בשבת קודש. בדרכי הביתה התברר לי, שבית-החולים נמצא ממש ליד בית הולדתי בשכונת עין-התכלת, בצפון נתניה, שגרנו בה עד לפני מלחמת סיני בשנת 1956. אז גרו באזור תימנים, בשכונת נווה שלום (שבזי), והרחובות בקריית צאנו החרדית, שהוקמה בינתיים, נושאים כיום שמות של יצירותיו של שבזי - זיכרון למעשי ראשונים. לימים בכיתי כששמעתי על האסון, שאיתרע לד"ר שחור, כשמחבלים רצחו את בנו ואת חברו בנחל קלט; ואחר כך כשנודע לי על פטירתו בטרם עת של האיש המופלא.
לצערי, עקרו בינתיים את עץ התות, שאסרו עלינו לטפס עליו, את עצי ההדר, את הגפנים, ואת הקקטוסים, שנטע אבי. המגרשים בעין-התכלת היו ענקיים, ואפשרו לפתח משק-עזר יפה. היו לנו שני כלבים, שתי עזים ועשרות תרנגולות. הן סייעו לנו לצלוח את הצנע באמצעות סחר חליפין מפותח - אולי לא כל כך חוקי, אבל יעיל מאוד. בגיל צעיר הפקידו את העזים בידיי, ואבי לימדני לחלוב.
הצרכנייה של עין-התכלת הייתה אצלנו בחצר - עוד מקור הכנסה להוריי. עד היום אני שומר על פנקס הנקודות, שבאמצעותו קיבלנו חמאה, ביצים, בשר ועוד מצרכים חיוניים. כיוון שהיו לנו תרנגולות לבשר ולביצים, עזים לחלב, עצי פרי הדר, גפנים וערוגות ירקות - היה במקררנו שפע של מצרכים; ואם חסר משהו, דאג אבי להשיגו בסחר חליפין. מקרר היה מוצר נדיר באותם הימים בבתים. בגללו הייתי דפוק: כל הילדים חיכו למחלק הקרח, וכשקנו רבע בלוק קרח, שליש בלוק, או חצי בלוק, קיבלו נתזים במתנה. לי לא נתן, כי לא הייתי לקוחו.
מימי עין-התכלת אני זוכר את הנסיעות באוטובוס אגד לבית-הספר במושב אביחיל הסמוך. במעלה הגבעה, על צוק הכורכר, שמעל לים, שכן מחנה דיוויזיית הצנחנים הבריטיים, "הכלניות", שהפך עם קום המדינה למקום הכשרה לגרעיני קיבוצים. ואני זוכר את הים, שהיה עתיר מערבולות בין הגדידים, וטבעתי בהן לא-פעם. מעין-התכלת זוכר את חבריי לכתה -
יוסי לוי (לימים סגן-מפקד חיל-הים) ו
אהוד יתום (לימים ח"כ ובכיר בשב"כ) - את
מנחם לוי, שסימנים להתכתשויותינו נותרו בצורת צלקות על קרקפותינו; וכמובן, את
דני יתום, אחיו הבכור של אהוד (לימים אלוף, ח"כ, ראש המוסד וראש המטה הביטחוני-מדיני בלשכת ראש הממשלה).
