מכל שלל התערוכות בגדולי המוזאונים בלונדון באביב 2019, המרגשת והמסעירה ביותר היא זו של חואקין סורוייה די באסטידה. ראשית, משום שזו הפעם הראשונה שכמוני, נחשף הקהל לחזות באמן כה ענק זה. צייר ברמה כזו, שיצירותיו כה מפעימות הן משום הטכניקה האימפרסיוניסטית-העילאית-פלוס, והן משום המיגוון הכה רחב של הנושאים להם הקדיש את עבודותיו: דיוקנאות מופלאים, הן של עצמו, אשתו וילדיו, והן של אנשי שם - אצילים ספרדים, אמנים, ועד לנשיא ארה"ב בעת ביקורו שם - טאפט; הן בנופים שאת רובם צייר במקום, ובבת אחת (א-לה-פרימה),ובכך הם כמו צילום לא מתוכנן שבוצע ספונטנית. זאת, הודות ליכולתו לתפוס חיים בתנועה וברוחב היריעה, עם אור השמש המרצד על מים, חום השמש של אחה"צ שזורק גוונים ורודים על הרי הסיירה מאדרה. שנית, מהיותו אימפרסיוניסט מתקדם בתעוזת השימוש בצבע, ומצד שני - ללא התפתות לבעוט בריאליה, או חיפוש פתרון להצלחה תוך עיוות דמויות האנוש, כפי שבחר פיקאסו בהמשך - מה שהאפיל בהצלחתו על כל יתר האמנים במאה שעברה. גדולתו של סורוייה היא בתפיסתו את האור. בציורי הדיוקנאות, בציורי הנוף - רובם נעשו במקום עצמו, ובציורים הנושאים מסר חברתי, הוא מדהים את הצופים בצבעוניות חסרת הפשרות, הנועזת, בהנחות הצבע הבוטחות, וביכולת למזג את האור למן הגוונים הבהירים ביותר ועד לאינטנסיביים גם יחד. כשהוא מצייר את רעייתו קלוטילד עירומה על המיטה, כשהיא מביטה בטבעת הבוהקת על אצבעה - האור שמתיזה הטבעת בולט יותר מכל הציור. יליד וולנסיה, 1863, בה למד ובהמשך גם במדריד וברומא, עם הערצתו את דייגו וולאסקז וגויה. קנה לו תחילה שם בדיוקנאות, שהוזמנו ממנו וביססו את הכנסתו ואת שמו. כמו דיוקנו של הסופר זוכה פרס הנובל חוזה אצ׳גאררי, דיוקן שלושת ילדיו, בו שמלתה האדומה של מריה (בתו הבכורה) לוכדת את העין, ומבטי השלושה מלאי יראת הכבוד לאביהם הצייר ניכרים היטב; ציוריו שהוצגו בתערוכות בינלאומיות הקנו לו שם ותהילה. כך הרשימו מאוד ציוריו בנושאים החברתיים כמו "והם אומרים שדגים יקרים" - בציור בו נראים שני דייגים-מבריחים החוזרים עם גופת השלישי, הצעיר, שנהרג בעת הדיג. ציור שנרכש על-ידי הממשלה ומוצג כיום במוזאון הפראדו. השם הסרקסטי של הציור אומר הכל. חרף אהבתו לצייר בחוץ, הרי את הדיוקנאות שכה מיצקו את פרסומו כאמן מצליח ונודע עשה בסטודיו רחב הידיים שבביתו במדריד. הבית, שהוא עצמו עיצב, וכן את גן הוורדים שלו, את קירות האבן והקשתות שעיטרו את הגן. ב-1920 קיבל שבץ במהלך ציורו בגן. מאז הוא לא חזר לצייר. ב-1923, 9 שנים לאחר מותו, נפתח הבית לציבור, והפך בהמשך למוזאון לאומי במדריד. ציורו מ-1910 "מריה במנטייה" בה צייר את מריה בתו הבכורה, מהווה מחווה לציורו של גויה "הדוכסית מאלבה", אותו ראה בעת ביקורו בניו-יורק, כשהציג ב"חברה ההיספנית של אמריקה". מוסד אותו ייסד פטרונו של סורוייה, האנטינגטון, לאחר שראה את תערוכתו ורכש את עבודותיו של סורוייה. ב-1909 הציג ב"חברה ההיספנית באמריקה" 365 עבודות, מתוכן מכר 195 ל-"vision of spain". בשנות התשעים למאה ה-19, עם התדרדרות המצב הכלכלי והתפוררות האימפריה הספרדית, התמקד סורוייה בנושא החברתי. כששלח ציורים אלה לרחבי אירופה, זכה בעטיים להצלחה רבה. ב-1894 צייר את "החזרה מהדייג", שזכה במדלית זהב בסלון האמנות בפאריס ב 1895 ונרכש על-ידי הממשלה. ב1892, כשנסע ברכבת, ראה אישה צעירה שהובלה למשפט על רצח ילדתה. הוא שיחזר את המעמד, וצייר בתוך קרון רכבת, כשהמבט בציור מעיני האישה קורע את לב הצופה. והציור עצמו ""another marguerita" מאזכר את מרגריטה מ"פאוסט" של גתה מ-1806, שהרגה את ילדה הבלתי חוקי. לצורך 70 המטרים של הקיר אותו הוזמן על-ידי האספן והפילנטרופיסט Archer Milton Huntington לעטר, הקדיש את השנים מ-1911 עד 1919 תוך שהוא סובב בכל ספרד, ומנציח את כל המאפיינים אותה. הנושא הקיף את כל המסורת והתרבות של כל המחוזות בספרד. אנשי עמל, דייגים, פועלות הבוררות את הענבים ליצור היין הנודע, דמויות בלבוש מסורתי ספרדי, ונופי האלקאזר, טולדו, והאלהמברה בגרנדה. ציורי הנוף הספרדי של סורוייה מהווים שיר הלל לנוף יפהפה ומורכב זה. מהיותו יליד וולנסיה, ובמסגרת תיוריו בכל ספרד כדי להנציח על הבד את המראות, הקדיש הרבה לציורי החוף והים. כשרונו ללכוד את אור השמש המרצד על הגלים, או על גופות הנערים העירומים הרוחצים בים הוגדרו על-ידי ד"ר גבריאל פינאלדי, מנהל הניישנאל גאלרי "שאף אחד לפניו ולא אחריו צייר את האור הים-תיכוני כמו סורוייה". תערוכה שגם הפעמיים שחזרתי וראיתי אותה, אין בהן די כדי להרוות את תשוקת אוהבי האמנות המופלאה ביותר.