דמוקרטיה בהתאמה אישית

זהו. ישבנו צמודים לכל מילה ולכל תמונה שעלתה ובצבצה במרחבי המדיה המסורתית והדיגיטלית. לא כל יום הכנסת מפזרת את עצמה כחודש לאחר השבעת חברי וחברות הכנסת. רבים מנציגי הציבור שלנו אפילו לא מכירים את הכללים ואת שיטות העבודה, כי פוליטיקאי משופשף פי כמה וכמה, קיבל החלטה לאחר שכשל בהקמת ממשלה ולא בכדי. בנימין נתניהו מודל 2019 כבר לא "קוסם", הכל יכול. הוא איבד את היכולת לגשר בין הקצוות במחנה שלו. מסיבה זו הוא העדיף לנגוס כמה שהיה יכול במפלגות הימין הקטנות והגיע לבחירות כשברור לו שהמפלגה שבראשה הוא עומד תקבל הרבה מנדטים. אכן זה מה שקרה והוא קיבל 35 מנדטים ומסביבו מפלגות קטנות שהפכו אותו לבעל הבכורה שנאלץ לשלם מחירים גבוהים מאוד למפלגות קטנות. מול הליכוד התמודדה התארגנות פוליטית בשם כחול לבן שגרפה מספר זהה של מנדטים. במילים אחרות כשפוליטיקאים משתמשים במונח השחוק "רצון העם" חשוב לציין שזהו רצון מי שהצביע בבחירות מצד אחד ומהצד האחר מדובר בתמונה שאסור להתעלם ממנה. בבחירות 2019 נבחרו שני גופים גדולים על בסיס מעניין "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". אלה לא היו בחירות של דרך אידיאולוגית אלא בחירות שנועדו כך נראה להחליט מי ירכיב את הממשלה. במילים אחרות גם אם נוסיף את מפלגות הימין והחרדים נראה שתוצאות הבחירות נותנות יתרון של חמישה מנדטים לבנימין נתניהו להרכיב את הממשלה. בהינתן כך הטיל הנשיא על נתניהו להרכיב את הממשלה והוא כשל במשימה. את האשמה בכשל הניהולי, הצורב, הטיל ראש הממשלה באביגדור ליברמן. אמירה בעייתית של מי שאמור לנהל מדינה ולא מסוגל להישיר מבט ולומר נכשלתי במשימה שקיבלתי מבוחרי בליכוד וביתר מפלגות הימין והחרדים. בשורה התחתונה ראש הממשלה יכול להביט במראה ולראות מנהל של עסק שמגלגל מאות מיליארדי שקלים שלא מסוגל להידבר ולהגיע להסכמות עם כלל מנהלי העסק. בעולם העסקי, מנהל כזה היה מקבל מצנח זהב ויוצא מהמשחק ומאפשר לחברה להמשיך ולשגשג. בעולם הציבורי, במדינה הדמוקרטיה כבר לא משרתת את רצון העם אלא משרת את רצון מנהיגיה, את האוליגרכיה השלטונית. מנהל שכשל במשימתו מקבל הזדמנות שניה, שלישית, רביעית, מבלי לנתח את התוצאות העסקיות, הכלכליות והחברתיות. יתר על כן המנהל מקבל חיזוק אישי בחסות הדמוקרטיה ו"רצון העם", הוא יכול להוביל מדינה שלמה לטלטלה גם ביודעו שבשל רצונו האישי נפגע רצון הכלל.

שימוש אישי

אם ננסה להתעמק עוד בסוגיה, אנחנו בסיטואציה שמנהיג שנבחר בדרך דמוקרטית משתמש בכלים הדמוקרטיים להיאחז בכס המלוכה בכל מחיר שלא יהיה. אנחנו האזרחים מאפשרים לו לעשות ברכושנו כבשלו. אנחנו לא רק שלא מוחים, אלא שמחצית מאזרחי ישראל ואפילו קצת יותר מהמחצית מרוצים מהמצב ומוכנים ללכת אתו ב"אש ובמים". במילים אחרות "רצון העם" שמשתתף בפועל בבחירות במנהיג הכל יכול בחסות השיטה הדמוקרטית. אז מה עושים? אפשר לתת לתהליך שימשך ומנהיגים יעשו שימוש אישי בשיטה הדמוקרטית. זו אפשרות אחת, האפשרות האחרת היא לבסס מפלגה אחת בעלת משמעות שתציב בפני הליכוד, אתגר. זאת אומרת שבמצב שנוצר חייבים לצמצם את מספר המפלגות. והאזרחים, כלל האזרחים, חייבים לבחור צד כדי שנוכל לקיים את הדמוקרטיה השבירה שלנו ולהפוך אותה ליציבה. דומה שאפילו הפוליטיקאים מתחילים להבין שתם עידן ריבוי המפלגות. לאזרחים שהורגלו לשיסוי ולפילוג קשה לפתע לשנות כיוון. במשך שנים הרגילו אותנו להגדיר את עצמנו לפי מה שאנחנו לא. כך הבנו שיש חרדים אשכנזים חרדים ספרדיים, כך הבנו שיש שמאל ויש ימין. הראיה החזקה ביותר, שמדגימה את שאמרנו כעת היא שאביגדור ליברמן היה כל חייו איש ימין, הוא אפילו גר בנוקדים ורק בגלל הסכסוך שלו עם נתניהו הוא כעת מוגדר איש שמאל. במילים אחרות "אתה לא איתי, אתה נגדי", חיתוך של כל סכסוך באשר הוא, כדי שהכל יהיה פשוט ומובן לכלל המצביעים. אם נברר לעומק את תפישות העולם של חברי וחברות הכנסת, נראה שלמעט מאוד מהם יש דעה, רעיון משלהם. גם הם מצטטים את מה שאומרים להם, קוראים לזה משמעת קואליציונית, אני מגדיר זאת כצייתנות, צייתנות עיוורת. יצרנו תמונה מורכבת. אכן, הדמוקרטיה בישראל וכנראה במקומות נוספים, היא מה שנוח למנהיג אחד בלבד, שמצליח בכריזמה שלו להוביל קצת יותר ממחצית המנדטים והבוחרים לאן שהוא רוצה ובמכונת תעמולה משומנת חוזר על המנטרה "זהו רצון העם". זוהי דמוקרטיה בהתאמה אישית, שהקשר בינה לבין רצון האזרחים והצרכים הציבוריים הוא רופף.

להגדיר מחדש

ברגע שנגמל מההגדרות ונשקול בצורה פרגמטית, נוכל להצטרף לתהליך שקורה היום והוא התכנסות מפלגות, שכעת קורית בצורה טכנית כי הרבה מפלגות חוששות לגורלן, לכן משה כחלון חבר לליכוד ומרץ מחפשת את דרכה לעבודה והעבודה מחפשת את דרכה ל"כחול לבן". הדמוקרטיה בהתאמה אישית, היא מודל הרסני, שמחייב חשיבה עמוקה הרבה יותר. הפתרון הוא צמצום מספר המפלגות לשתיים או שלוש, צמצום שנות כהונה של מנהיגים לשתי קדנציות. צמצום שנות כהונה לחברי וחברות כנסת לשלוש או ארבע קדנציות. אלה גם אלה כדי שנבחרי הציבור יבינו שהם בשליחות ולא בג'וב לחיים עם קביעות. אגב בדיוק מאותה סיבה שהם, חברי הכנסת מחוקקים חוקים לקידום התחרות, יש חוקק חוקים שיאפשרו לעוד אזרחים ואזרחיות להשתתף בקבלת ההחלטות. בהינתן השינויים הללו, יש להגדיר מחדש את מנגנון הפרדת הרשויות ובמיוחד את היכולת של הממשלה להתערב בצורה גסה בחקיקה. הכוונה, לבטל לאלתר את ועדת השרים לענייני חקיקה ולאפשר לחברי כנסת להציע חוקים. יש להגדיר שחוק יתקבל בקריאה שנייה ושלישית אך ורק בנוכחות מלאה, ללא קיזוזים של חברי הכנסת לאורך כל שלבי הדיון. לגבי חריגות, כמו מחלה אבל וכו', יש שלל פתרונות כמו הפקדת הצבעה בידי נאמן ועוד. גם המהלך הזה מקורו ברעיון ששמירה על עקרונות הדיון הראוי מחייבים התייחסות כבדת ראש לכל חוק וחוק וכשכך מתנהלים תצטמצם הכמות ותגדל איכות החוקים. לגבי הרשות השופטת, אחד הפתרונות הראויים לטעמי הוא שכל חוק יהיה בשנתו הראשונה, חוק בתקופת הרצה. הרעיון הוא שמערכת המשפט תוכל לבחון האם החוק הוא בר שפיטה, האם ניתן לבצע את הוראותיו מבלי לבנות הררי פסיקה והלכה כדי להבין את המשמעות בדרך רחוקה מאוד ממה שהתכוון המחוקק. אלה כאמור רק מקצת הרעיונות שמטרתם לעצור, להתבונן, להבין, וללמוד את מה שקורה לנו. לא ניתן לקיים מדינה ראויה שהכל אצלה סטארט אפ, ורעיונות למוצרים שלא מתגבשים למוצר. אנחנו חייבים כעת לעבוד על המוצר שלנו, דמוקרטיה יציבה שנשענת על הסכמות חברתיות, מקיר אל קיר. דמוקרטיה שאינה קורסת תחת מכונת התעמולה של מעטים.