אז אתמול בעצרת לציון יום ירושלים בישיבת מרכז הרב, הבעתי את שאיפתו של כל יהודי שמבקש שלש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה "השיבה שופטינו כבראשונה", והרשת גועשת...
נכון, יש את השלי יחימוביצ'ים, תמר זנדברגים, וברק רבידים שמונעים משנאה לכל דבר שריח של יהדות נודף ממנו, אנשים שחושפים את בורותם על אוטומט בתגובות עלובות שאלמלא היו עצובות היו מעלות אפילו חיוך קל על הפנים. איתם פחות חשוב לי להתנצח. הם בדרך כלל לא באים כדי להקשיב, וסתם חבל על הזמן.
הרשומה הזאת מדברת אליכם. אתם שאוהבים את היהדות ומרגישים חלק, מכירים את התנ"ך ודברי הנביאים, יודעים שציון במשפט תיפדה, וחפצים בהשבת שופטינו כבראשונה. אני מדבר אליכם, שיודעים שדברי חז"ל הם בשורה לעם ישראל ולכל העולם, שהתורה נתנה לנו משפט צדק מיוחד, 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'!
אבל חלקכם קוראים, שומעים, ואולי חוששים. לפעמים מחוסר ידיעה, לפעמים מדמוניזציה ארוכת שנים של חוקי התורה ומשפטיה, בעיקר בשל אלו שהזכרתי בפסקה הקודמת. אז קחו לכם כמה דקות ותקראו. אלו דברים חשובים, שקשה להסביר ברשומה או במאמר קצר, ובכל זאת, אנצל את הסערה כדי לומר מה שעלינו בעצם לומר כל הזמן, מה שהיה מובן מאליו ומעט נשכח. תקראו, תחשבו, אשמח להערות מחכימות.
תראו, אלפיים שנות גלות, שבהן לא הייתה לנו עצמאות מדינית, צמצמו את היהדות, התורה וההלכה לחיי הפרט בלבד, והרחיקו אותה מהמישור הציבורי. לא כי רצינו! פשוט כי לא הייתה לנו מדינה והיו לנו מעט מאוד מערכות ציבוריות לנהל, ובמעגלים קטנים מאוד. בשטיטעל, בכפר, או בגטו.
הריחוק וחוסר העיסוק שלנו בחלק הציבורי של התורה, גרמו קודם כל לחוסר ידע והיכרות שלנו עם המשפט העברי כמשפט של מדינה, עם עקרונות הצדק והיושר שבו, ובעיקר עם האופן שבו מיישמים אותו במציאות של היום. וכשלא מכירים, מפחדים.
אבל מעולם לא חדלנו להתגעגע. יהודים בכל העולם חלמו על שיבת ציון, על תקומת המדינה, תחיית השפה והמשפט העברי. חיינו בין הגויים, וכל כך חיכינו לשוב לבית שלנו, לתורה שלנו שכל כך אוהבת את הצדק והיושר. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים, לא תיקח שוחד, בצדק תשפוט עמיתך, צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את
הארץ".
בקום המדינה הייתה הזדמנות, אבל לא היינו מוכנים, השעה לא הגיעה. אבל האם באמת יש לתורה מה לומר על ניהול מדינה? על דיני ממונות, עונשין, מיסים, חוזים וירושות?
בודאי! מאז ימי התנ"ך ועד היום עברנו אלפי שנות השתלשלות של תורה שבעל-פה והלכה. כבר בימי המשנה ידעו חכמי התורה שבעל-פה לומר שכשהתורה קובעת עונש של "עין תחת עין" היא מתכוונת לפיצוי ממוני בשווי הנזק הגופני שנגרם, ולא, חלילה, להוצאת עין במובן הפיזי. באותו אופן, מפרשת התורה שבעל פה הוראות נוספות של התורה תחת הכלל הידוע שהתורה "דרכיה דרכי נעם". את השור שנגח את הפרה מהמשנה והתלמוד מחליפות היום מכוניות המעורבות בתאונות דרכים. ולצידם הצורך להימנע מהיזקי ראייה ומטרדי רעש וריח רע, ועוד ועוד.
גם עבדות, במובן שהיה מקובל בעולם הישן, לא הייתה ולא תהיה במשפט התורה. זו בורות ודמגוגיה זולה. "עבדות" שבה "מי שקנה עבד קנה אדון לעצמו" היא פתרון מוסרי, יעיל ומשקם הרבה יותר מעונש של ריקבון של שנים רבות בכלא.
כבר היום כל כך הרבה מחוקי מדינת ישראל ופסקי בתי המשפט גדושים ומלאים בדברי תורה, נביאים וחכמים ובהם עקרונות של צדק, יושר ומשפט. כל כך הרבה חוקים נחקקו לאורם של חוקי הנצח של עם ישראל. ברוך ה', גם כנסת ישראל החליטה לפני למעלה משלושים שנה לוותר על המשפט האנגלי כמקור מחייב, לטובת עקרונות הצדק והיושר של מורשת ישראל והמשפט העברי.
ויש גם מקום רב לדמוקרטיה במשפט התורה. דוקרטרינות רבות במשפט העברי מאפשרות לציבור לנהל את ענייניו ולקבוע את חוקיו. בדומה למתודולוגיה החוקתית של
אהרן ברק - הדמוקרטיה הרובנית פועלת בתוך גבולות הגזרה שמשרטטים "עקרונות היסוד של השיטה".
מושגים כמו "משפט המלך" (הכוונה אינה דווקא למלך אלא לצורת משטר אזרחית), "שבעת טובי העיר", ועוד, מעניקים מקום של כבוד לדמוקרטיה ולקביעת סדרי שלטון ומשפט אנושיים, כפי שקבעו רבים לפניי - הנצי"ב מוולוזין, הרב הרצוג, הרב גורן ורבים וטובים אחרים.
זריקת המונח המפחיד "מדינת הלכה" לחלל האוויר והפרחת סיסמאות חסרות בסיס על סקילות והוצאות להורג כל אימת שמישהו מבקש להחיל משהו מעקרונות המשפט העברי, הם פופוליזם זול, שמתאים אולי לקמפיין בחירות שטחי של פוליטיקאים קטנים כמו ליברמן, שלא חדל לזלזל באינטליגנציה של הציבור, שלכם!
אגלה לכם סוד. כבר אלפי שנים, עוד לפני אפילו שחרב בית המקדש הראשון, עונש מוות יצא מהלקסיקון של הדין העברי. הרבה לפני שהוא בוטל אצל עמים ומדינות נאורות אחרות. בדיוק כפי שעם ישראל חשב על טובת האישה ותיקן את הכתובה ששומרת על כבודה ופרנסתה, הרבה לפני שמישהו אחר בכלל חשב על זה.
ובכלל, ההתמקדות בדיני העונשין של התורה היא פספוס שמחטיא את העיקר. בשונה משיטת המשפט הפלילית שלנו - שמבוססת על ענישה, אינה מגדירה אסור או מותר אלא מאיימת בעונש על מי שייתפס, וכך מרגילה אותנו לחשוב ש"נורמה שלא נאכפת היא נורמה שלא קיימת" - התורה מחנכת ומנחילה ערכים. האמת שלה שרירה וקיימת גם ללא תלות בקיומה של מערכת אכיפה. האכיפה בתפיסת התורה היא שולית לחלוטין ונעשית במשקל, במידה ובמשורה, תוך החלת כללי סנגוריה, רחמים וקבלת תשובה הרבה מעבר למקובל בשיטת המשפט שלנו. לכן, גם המקרים שבהם נעשה שימוש בכלי האכיפה החמורים בדין העברי הם בודדים, וכמעט לא קיימים.
התורה מבוססת הרבה יותר על עבודה אישית של אדם מול אלוקיו והרבה פחות על אכיפה. מדינה שתתנהל על-פי התורה תהיה מדינה הרבה יותר חופשית ומאמינה באדם, בכוחו וביכולת התיקון שלו, והרבה פחות כופה ומבוססת פחד והרתעה כמו המדינה המודרנית.
אז כן, אני מאמין שלתורה ולמסורת המפוארת בת אלפי השנים של העם היהודי יש המון מה לתת גם לימינו אנו. הרבה לפני שאנחנו הולכים לרעות בשדות זרים במשפט משווה יחד עם המשפט הגרמני, הטורקי, הצרפתי והאנגלי, טוב נעשה אם נפנה למקורותינו ונבסס את חיינו על פיהם כי אנו מאמינים שמערכת המשפט של התורה היא מוסרית, צודקת, אנושית והומנית הרבה יותר מכל מערכת משפט אחרת. היא עמוקה ומושתתת על ערכי נצח.
לפעמים היא גם מורכבת. צריך להעמיק בה חקר, להבין את יסודותיה ולהתאים את השלכותיהן למציאות המתחדש. זו עבודה גדולה וחשובה שהיא חלק מחזרתנו לעצמיותינו ולתרבותנו האותנטית אחרי שנות הגלות הארוכות.
התורה הנחילה את השבת לעולם. את היחס לגר, ליתום ולאלמנה, לעני ולנזקק. מצוות הצדקה ושנות השמיטה והיובל הנחילו לעולם ערכי נצח של ערבות חברתית, חמלה וכבוד.
מי שטוען שמשפט התורה מזלזל בכבודן של נשים או במעמדן הוא בור במקרה הטוב או שקרן במקרה הרע. אכן, גם את הסוגיה הזו צריך ללמוד בעיון ולהבין את המודל המשפחתי והחברתי שהתורה מציבה. אפשר להסכים איתו ואפשר אולי לחשוב אחרת, אבל לטעון שהוא פוגע או מדכא, זהו עיוות שאין למעלה ממנו. אני מאמין שתפישת התורה את מוסד המשפחה מביאה לחברה טובה ובריאה בהרבה מהנאורות שמציעים לנו במערב. הנאורות הזו מפרקת משפחות כיום כסוג של אידיאל ומפרקת את החברה מבפנים. קחו את אירופה כמשל.
ולא, לא נחזור לימי התנ"ך. המציאות החברתית כולה בימי התנ"ך הייתה שונה, והמציאות הנוכחית, שהיא מבחינות רבות טובה, מתוקנת ומתקדמת בהרבה, דורשת התייחסות שונה. וגם לזה יש לכללי ההתפתחות המאוד מדויקים של התורה שבעל-פה מה לומר ואיך להנחות אותנו בהמשך הפיתוח שלה גם כיום. התורה אינה סטטית ואינה שוקדת על שמריה, וזה מה שיפה בה, כי היא תורת חיים. "וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה שבעל פה". היא נבנית ומעוצבת על-ידי החיים, כדי להאיר ולתקן אותם.
וכן, אני מתעקש על המונח "תורה" ומשתדל להשתמש בו, לצד השימוש במונח שכבר התקבל בציבוריות הישראלית "המשפט העברי", פשוט כי הגיע הזמן שנפסיק לפחד מהמילה הזו. התורה ניתנה לנו בהר סיני, כאיש אחד בלב אחד, בחג השבועות שנחגוג בעוד ימים ספורים. היא הבסיס לקיומנו. היא שמרה עלינו אלפי שנים כשעמים אחרים עלו וירדו מעל בימת ההיסטוריה, והיא שתבסס אט-אט גם את הלאומיות המתחדשת שלנו בארץ ישראל.
אז בואו נפסיק לפחד מהשורשים שלנו, ובראש ובראשונה נשרש את הבורות. נלמד, ניפגש עם הטוב והיפה שבה, וניישם כמה שאפשר מכל הטוב הזה בחיי היום-יום. לאט-לאט, כל אחד בקצב שלו, וביחד בקצב שנכון ומתאים לנו. בלי כפיה חלילה, אבל גם בלי שנאה, בלי הפחדות ובעיקר לא מתוך בורות.
ועוד מילה לפני סיום, צפו בסרט התדמית של ברוכי קרא על אהרן ברק ותשאלו את עצמכם האם אתם מעדיפים את "מדינת ההלכה" שלו. אותי היא הרבה יותר מפחידה. היא דיקטטורית הרבה יותר ומתחשבת הרבה פחות בעם ובמה שיש לו לומר.
ועוד דבר, בהנחה שיצא לכם לבוא בשעריהן של תחנות הצדק הישראליות תשאלו את עצמכם האם פגשתם שם צדק ויושר או משחקים ותרגילים של עורכי דין יקרים. אני לא טוען שהכל במערכת המשפט שלנו רע. יש בה בהחלט הרבה דברים טובים שנכון לשמר. אבל יש בה גם חסרונות רבים שהמשפט העברי יכול למלא ולהפוך את מדינת ישראל למקום שהרבה יותר טוב לחיות בו.
