אני גאה ונרגשת מאוד לעמוד כאן היום בראש המשלחת הרשמית הראשונה של שופטי ישראל במסע זיכרון לפולין. המשלחת שלנו מונה 52 שופטות, שופטים, רשמות ואנשי סגל מכל רחבי הארץ ובהם מנהל בתי המשפט ונשיאים של בתי משפט מחוזיים ובתי משפט שלום.
רוב המשתתפים במשלחת הם - כמוני - בני ובנות הדור השני של שורדי השואה, ומכאן המשמעות המיוחדת שיש עבורנו למסע הזה ברמה האישית, והיא כפולה ומכופלת בהינתן העובדה שאנו כאן היום כנציגי הרשות השופטת של מדינת ישראל הריבונית.
הסופר וענק הרוח
אהרון אפלפלד ז"ל, חתן פרס ישראל, שהיה שורד שואה ואחד מבכירי הסופרים העבריים המוערכים בעולם כולו, אמר פעם: "על נושא השואה אפשר לשתוק שתיקה עמוקה ונמשכת, או לזעוק זעקה עמוקה ונמשכת, אבל אי-אפשר לכתוב". אהרון אפלפלד לא שתק ולא זעק. בעשרות הספרים שכתב, בחר אפלפלד לספר בלחישה עדינה את סיפורו של היחיד בשואה. הוא ראה את עצמו מחויב לספר את סיפורו של היחיד. אותו יחיד אשר, כדבריו, "אביו ואמו נתנו לו שם, לימדו אותו את לשונם, העניקו לו מאהבתם, הורישו לו מאמונתם ויש לו לשון והוויה וקמטי פנים וצחוק ובכי".
השואה - על הזוועות ועל הניסים שקרו בה - מורכבת ממיליוני סיפורים של יחידים. חלק גדול מן הסיפורים הללו לא נכיר ולא נדע לעולם, כי אין עוד מי שיספר אותם. הם אבדו לנצח. וחלק אחר סופר ומסופר על-ידי השורדים. אך אלה הולכים ומתמעטים בקרבנו עם השנים. על כן מוטלת עלינו, בני הדור השני והשלישי וכן על הדורות הבאים, מצווה גדולה של "והגדת".
למען שימור זיכרון השואה ולקחיה ולמען יידעו אומות העולם כי הגורל שלנו הוא אזהרה להם, כמאמר הכתובת שעל אנדרטת כיפת האפר במחנה המוות מיידנק - אנו מחויבים להמשיך, לספר ולהעביר מדור לדור את סיפורי היחיד הללו המרכיבים יחד את הפרק הנורא ביותר בתולדות העם היהודי.
וכאנשי משפט - יש עלינו חובה נוספת. מן השואה למדנו, כי למרבה הצער ניתן, בקלות יחסית, לרתום את החוק והמשפט בשירות הרוע ולהניע באמצעותם ובחסותם מפעל מפלצתי מאורגן של רצח עם. יעידו על כך חוקי הגזע אשר באמצעותם שללה ממשלתה הרשמית של גרמניה הנאצית, בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובמהלך מלחמת העולם השנייה, מבני עמנו את זכויותיהם, את זהותם, את צלם האנוש שלהם ואת חייהם אך ורק בשל היותם יהודים.
עלינו לשנן לעצמנו יום יום, שעה שעה, כי מלאכתנו כשופטים טובלת כולה באהבת אדם. כשופטים, אנו מחוברים אל הציבור, מלאכתנו כרוכה במגע קרוב, נמשך ויומיומי עמו, וזאת בצמתים של מצוקות וקשיים שחווים הפרטים בחברה ובעת שהם נזקקים לסעד משפטי בשל פגיעה בקניינם, בגופם, במשפחתם, בשמם הטוב או בפרטיותם. ואנו השופטים מחויבים לעשות כל שביכולתנו במסגרת החוק לתיקון העוולות הנגרמות לפרטים שבתוכנו על-ידי יחידים או על-ידי הרשויות, מתוך הקשבה, חמלה והקפדה בכבודו של כל אדם באשר הוא אדם.
יש סמליות רבה בטקס המשותף שאנו עורכים כאן היום יחד עם נציגי צה"ל. העם היהודי קם מעפר והקים מדינה ריבונית וצבא מהטובים בעולם, שתפקידו להגן על ישראל ולדאוג לכך שדמו של העם היהודי לעולם לא יהיה שוב הפקר בידי הקמים עליו להשמידו. ולצד הכוח הצבאי, יש לנו כמדינה ריבונית רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה, העומדת על משמר זכויות הפרט וערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המדינה שהיא "חוף המבטחים" של העם היהודי.
לסיום, אני מבקשת לקרוא לכם שיר קצר שנכתב בסוף שנות ה-90 בעקבות מסע זיכרון לפולין - "ידעתי שתשובו":
ידעתי שתשובו / אמרה האדמה שראתה את הכל. / ידעתי שאתם / עוף החול,/ תתנערו ותשובו / לחפש בי סימנים ותשובות, / כי אני ראיתי את עמכם מובל / אלפים ורבבות אל סופו / טורים ארוכים / עירומים מצלם אדם. / בגדיהם נערמו ערימות ערימות / נעליהם נערמו ערימות ערימות / גופותיהם נערמו ערימות ערימות / ואפרם טמון בי. / וידעתי שיום אחד תשובו / לפקוד אותי באלפים ורבבות / לחפש בי סימנים ותשובות. / תבואו / ואני רואה אתכם סובבים / בין אנדרטאות האבן הגדולות, הדוממות / שחיכו לכם זה מכבר, / מצעדכם בוטח / בגדיכם לגופכם / נעליכם לרגליכם / בידיכם דגלים / ופניכם כואבות ונחושות. / ואני האדמה שראיתי את הכל - / רואה את נצחונכם כי גדול.
במקום הזה, שבו נשאו בני עמנו את ראשם אל ההרים בתחינה ושאלו מאין יבוא עזרם, אנו שזכינו לחיות את נס תקומתה של מדינת ישראל הריבונית, נישא תפילה שנדע למלא את השליחות המוטלת עלינו כשופטים, ובראש ובראשונה - כבני אדם.
