א. הופקרו
בתום שישה ימי לחימה, נכנעו, בעשרה ביוני 1948, מתיישבי המושבה משמר הירדן, והלכו בשבי הסורי. למעשה, לא הייתה להם ברירה, כיוון שהופקרו על-ידי חזית הצפון ועל-ידי חטיבת כרמלי, כיוון שכביכול לא היו מאנשי שלומנו (אנ"ש) מאחר שהמושבה אירחה את פלוגת הגיוס של בית"ר ואת גרעין וֶג'ווּד של בית"ר.
כעשרים איכרים ובניהם לחמו בעוז ובגבורה נגד חטיבה מתוגברת של הצבא הסורי, שפלשה למושבה, שישבה על דרך חשובה מסוריה לארץ-ישראל. חיילי צה"ל לא סייעו להם כלל. אדרבה כשהגיעה מחלקה מכרמלי לתגבר את האיכרים, היא הוצאה ממשמר הירדן בפקודת החטיבה עוד באותו הליילה.
בקרבות על המושבה נהרגו ארבעה-עשר מהמגִנים, ו-39 (כולל אישה הרה) הלכו בשבי. המושבה נהרסה, ובהחלטה פוליטית של ממשלת ישראל לא שוקמה אחרי חתימת ההסכם לשביתת-נשק עם סוריה.
מבצע 'ברוש' - מקרבות עשרת הימים (אמצע יולי 1948) לא הצליח לשחרר את המושבה. רק בתום המלחמה, בעשרים ביולי 1949, חזר השטח לשליטת ישראל, השבויים חזרו ארצה לאחר יותר משנה, והמושבה משמר הירדן לא נבנתה מחדש.
יום אחד גילה אחד מפדויי השבי, כי מישהו חרש וזרע את אדמתו. הוא ניגש למשטרה, שסירבה לטפל בתלונתו. על אדמות המושבה הוקמו קיבוץ גדות ומושב משמר-הירדן. אין פלא, שאחד האיכרים אמר בזעם, 'הרצחתם וגם ירשתם'.
התעמרות השלטון באנשי משמר הירדן לא ידעה גבול. נשלל מהם נס הקוממיות, שקיבלו כל היישובים, שהיו במערכה, בתואנה, שנחרבו; שילמו לשרידי משמר הירדן סכומים פעוטים כפיצוי על משקיהם, שחרבו ועל רכושם שנבזז; ומח"ט 9 עודד, שמשמר הירדן הייתה בגזרתו, לא הגיע לקבל את פניהם של פדויי השבי.
רק אחרי המהפך ב-1977 הוענק למשמר הירדן נס הקוממיות, ועדיין מתעלמים מגבורת אנשיה ומקרבנם. במחנה הצבאי, שהיה מול משמר הירדן בדרך לגשר בנות יעקב, מוקם מרכז מבקרים על תולדות המושבה.
ב. ראשונים
הרבה לפני שחשבו ב'יישוב' על הכשרת טייסים ועל הכשרת סגל לחיל-הים, פתחה בית"ר בית-ספר ימי בצ'יוויטיה וֶקיו שבאיטליה ובית-ספר לטיסה בארץ-ישראל. בית-הספר הימי להכשרת ימאים וקציני ים עבריים בצ'יוויטה וקיו שבנפת רומא פעל בשנים 1935-1937, באישור שלטונות איטליה, והיה המוסד הראשון שהכשיר קציני ים עבריים בעת החדשה. בבית-הספר למדו שני מחזורים של קציני ים, של דייגים ושל שולי ספוגים ואלמוגים עבריים. כמו-כן פתח בית-ספר ימי לאמודאות במרסיי שבצרפת ובית-ספר בשיתוף "אורט" למלחים בלונדון. בין הבוגרים בהכשרה ימית זו: אלוף שלמה אראל, לימים מפקד חיל-הים, כמה קצינים בכירים בחיל-הים וקברניטים בצי הסוחר ובצי הדיג הישראלים.
לפני כשמונים שנה הסתיים קורס הטיס הראשון בארץ-ישראל, שבמסגרתו הוסמכו על-ידי הרולד מקמייקן, הנציב העליון הבריטי, כטייסים שישה אנשי אצ"ל, וביניהם (לימים - סרן) בנימין כהנא, שהופל במלחמת סיני כשהרחיק מכוחותינו שני מטוסי מיג 15. כהנא עוטר לאחר מותו בעיטור העוז. למרות המחסור בטייסים, לא כל ששת הטייסים הללו התקבלו לחיל-האוויר, כיוון שהיו אנשי אצ"ל.
כתב-העת 'האומה' הביא בגיליונו האחרון מכתב, שכתב בשנת 2005,
אריאל שרון, ראש הממשלה, שהיה מח"ט הצנחנים 202 במלחמת סיני, לזכרו של בנימין כהנא, שהיה סייר קדמי באוויר במטוס פייפר במסלול התקדמות החטיבה. כשהכוחות תדלקו ופינו פצועים, הבחין כהנא ששני מטוסי קרב מיג 15 מצריים מתקרבים. בתמרונים "הצליח סרן כהנא למשוך את המטוסים המצריים לקרב אוויר חסר סיכוי מבחינתו ...", כתב שרון. מטוסו של כהנא נפגע, והוא וסייר האוויר נהרגו. "המטוסים המצריים בזבזו את הדלק במכליהם ונאלצו לחזור לבסיסם מבלי שהצליחו לפגוע בכוחות החטיבה ...".
ג. נחישות ורצון לנצח
לפני 75 שנה, בחמישה ביוני 1944, הראו כל הסימנים, שבעלות-הברית יתקשו לנחות בנורמנדיה למחרת. מזג-אוויר סוער, עם הפסקה קלה, שאליה תוזמנה הנחיתה קידמו את פני הפולשים. גנרל דוויט דיוויד איזנהואר, מפקד מבצע 'אוברלורד', פלישת בעלות-הברית למערב אירופה, התלבט, והכריע; והכוחות יצאו לדרכם - בים ובדרך האוויר.
התנגדות הגרמנים הייתה קשה, אך חסרה פיקוד נועז. מולם לחמו האמריקנים, הבריטים והקנדים בעוז, בנחישות וברצון עז לנצח. לבסוף נותרו החיילים הגרמניים בקו התעלה המבוצר ללא תחמושת, ונטשו את עמדותיהם. אלפי הרוגים סבלו הכוחות הפולשים, ולמרות זאת לא הרפו.
אפשר ללמוד מהנחיתה בנורמנדיה, שעוז רוחם של החיילים ושל מפקדיהם, יותר מתוכניות מסודרות (שיש מי שאמרו, שהן מתאיידות לאחר שעה לחימה) - חיוניים להצלחה. לכן, חבל שלא ציינו אצלנו את יום הנחיתה (D-Day), "היום הארוך ביותר", ולמדו את לקחיה.
ד. קונספציה 2
כמה שנים נמצא צבאנו בתנופה של דגש על כוחות למבצעים מיוחדים, על חי"ר ועל חיל אוויר, למרות שמעולם לא ניצחו חיל אוויר ו/או כוחות למבצעים מיוחדים במלחמה (פרט למערכה האווירית בבוסניה, שטרם הובהרו נסיבות הצלחתה). אחד הגורמים העיקריים לדגש הזה הנה ההנחה, שאין צבא, העומד מולנו. זו הנחה מוטעית, הנובעת יותר ממשאלת-לב.
והנה בשנים האחרונות קמה סוריה לתחייה; וכפי שאומר
אלי דקל, עמיתי, מצרים צוברת אמצעי לחימה ומקימה תשתיות, שיאפשרו כניסה מהירה וכוחנית של צבאה לסיני, בניגוד להסכם השלום. יתר על כן, סביר להניח, שבפרוץ מלחמה ייכנסו כוחות התנזים ביהודה ובשומרון לפעולה נגד יישובינו כפי שהציע אלוף מיל'
יצחק בריק בהרצאתו בסדנת אלפרדו. ואני מוסיף - ערביי ישראל לא יישבו מהצד במלחמה כל-ערבית נגדנו.
חיפשתי את היסודות הללו בהרצאת אלוף
תמיר היימן, ראש אמ"ן; ורק תקומת סוריה הוזכרה בה, ללא התייחסות למשמעות הצבאית של התופעה. לפי הדיווח העיתונאי, התייחס ראש אמ"ן רק לחיזבאללה ולחמאס, והזכיר את תקומת סוריה. האם אנחנו בפתחה של קונספציה חדשה? אני תמה.
