המערכה על הדרך לנגב (ב') פלישת "האחים המוסלמים" לנגב

הבריטים היו רגישים למתרחש בנגב. היו להם שם בסיסים צבאיים, בעיקר באזור רפיח. זמן קצר לפני ה-15 במאי הם העתיקו את קו הגבול הדרומי צפונה וכללו את מחנות רפיח בתחום מצרים. הנגב היה מרחב נוח לבסיסי צבא – מישורי רובו, אקלימו נוח למדי, בעיקר באזור החוף. השטח התאים להקמת שדות תעופה והאוכלוסייה הייתה דלילה. הבריטים קיוו שהנגב ייכלל בסופו של דבר במדינת עבר הירדן, שהייתה גרורה שלהם ושמפקדי צבאה היו בריטים. הבריטים ניסו לשכנע את היהודים לוותר על דרום הנגב. "כיצד תעמדו בפני עשרות אלפי בדואים ומאות כפרים ערביים ?" טענו. הם הציעו להנהגת הישוב לפנות ישובים קטנים ולרכז את המפונים בישובים הגדולים יותר שבנגב הצפוני. כאן יוכלו הבריטים להבטיח העברת שיירות ושקט בכפרים הערביים. משהתברר להם כי הצעתם אינה קבילה, להפך, הפלמ"ח הלך והשתלט על מרחבי הנגב – הפכו הבריטים לעוינים ולעיתים סייעו ישירות ובגלוי לערבים.¹ "הרגשנו שהבריטים רואים עצמם מעין מפקחים - אבל מפקחים עוינים" סיפרו חברי קיבוץ נירים. "הם היו אולי נחמדים אלינו, אבל ידענו שהם רוצים לסלק אותנו מהמקום. היו כל מיני קצינים שהגיעו אלינו - למשל רופא, שהם שלחו אלינו להוכיח לנו שאנחנו בתת-תזונה (דבר הקרוב לאמת) וקצין שבדק את מצב הביטחון ואחרים. ההנחיות שלנו היו שקבלים אותם בנימוס, אך לא מראים להם מה שלא צריך. הם ידעו שאנחנו במצור ובעצם אמרו לנו: ילדים! לכו הביתה. אחד הבריטים שהתנהגותו הייתה הפכפכה ביותר היה קצין הצנחנים המכונה 'חפרפרת', בשל שיניו הבולטות. עיקר פעילותו הייתה באזור כביש החוף ויחסו השתנה מסיוע פעיל להגנה על השיירות היהודיות, ועד לעוינות בולטת, לווי כנופיות ערביות והפקדת שיירות יהודיות מותקפות לגורלן".² קצינים בריטים בכירים נפגשו עם ראשי השבטים הבדואים בנגב. הם התאמצו לשכנע את ראשי השבטים לפנות לממשלה הבריטית בלונדון ולבקש שסיום שלטונם של הבריטים בארץ ישראל יידחה. לפי המומחה לבדויים בש"י ומוכתר קיבוץ רביבים, סא"ל ששון בר צבי, "הבדויים דחו את הצעת הבריטים לאחר דיונים אחדים, תוך ביטחון כי יצליחו להיפטר מהיהודים ולהקים ממשלה ערבית עצמאית משלהם, או שאם לא יצליחו לגבור על היהודים יוכלו לכרות איתם ברית. משראו כך אמרו הבריטים: 'אתם עצמאים, אנו מפנים את הארץ, פה תהיה מלחמה. תצטרכו להתגונן מפני היהודים'. כמחוות ידידות, העניקו להם נשק להגנה עצמית".³

בינואר ופברואר 1948 הייתה היוזמה בנגב בידי הערבים. במארס נוספו לגדודי הפלמ"ח משוריינים, והם החלו בפעולות גמול נגד התחבורה הערבית. חדירת כוחות ערביים זרים, בעיקר ממצריים, התגברה באפריל. אינטנסיביות ההתקפות הערביות והתגובות היהודיות גברה והלכה. הפלמ"ח החל להתכונן לפלישה וחיבל במתקנים שונים - גשרים, מסילת ברזל. היה ניסיון לחדור לשדה התעופה בעזה ונותקו בעיר קווי טלפון.⁴ להלן תמציתו של דוח פעילות שבועי טיפוסי: 28.3: משוריינינו בקו המים המערבי נתקלו במשוריינים ערביים. צבא בריטי שהיה במקום מנע מאתנו לסגת. 29.3 משורייני הגדוד השני הוטרדו ליד בורייר. הוחרמה משאית ערבית בכביש באר שבע על-ידי הגדוד השמיני. הצבא רדף אחרינו. 30.3 ירו על פטרול שלנו במעבר השללה (נחל בשור) פטרול בריטי חיפש במשוריינים שלנו. היחס רע. יחידה מהגדוד השני שרפה בקתה ערבית בתגובה על גניבת פרדה. 1.4 מוקשה מכונית עם ערבים מזוינים ליד עזה. נפגעו ערבים. המכונית נגררה על-ידי הבריטים. 2.4 הצבא פרק 2 מוקשים ליד גזה ריץ׳ (הכניסה לעזה). 3.4. יחידה מהגדוד השני פוצצה גשר בדרך בית חנון-בורייר. יחידה אחרת חיבלה במסילת הברזל ליד יד מרדכי. הצבא המלווה מכוניות ערביות באזור יד מרדכי, הצולפות מדיר-דנייד על יד מרדכי. 4.4. יורים מתחנת הרכבת על כפר דרום. סיור לילה מנירים לרפיח. ירו על נירים. 5.5. שיירה לבית אשל. סיורי דרך למציאת דרך אלטרנטיבית לכביש ביר-עסלוג' - באר-שבע. הצבא פירק מוקש. שיירה מנגבה בדרכי עפר לכביש ניר עם. ירו על השיירה בורייר ונהרג אחר משלנו. 6.6. בצהריים עברה דרומה שיירה של עשרים ושבע משאיות גדולות (ערביות) בליווי שלושה טנדרים. בכל טנדר נסעו שבעה אנשי הלגיון הערבי עם מקלע ברן .⁵ המאבק היום-יומי על צירי התנועה נתן אותותיו בלוחמים. הם היו מעטים ועייפים. כלי הרכב נשחקו והלכו, המזון, הבגדים והנשק היו בצמצום, לגדוד השמיני למשל, היו במחצית אפריל 303לוחמים ורק 182 רובים, 49 תת-מקלעים ו-13 מקלעים.⁶ הוחלט לתגבר את המשקים עד לחמישים איש בכל ישוב, אולם אנשים מתאימים נמצאו בדוחק "במשק בארי עדיין לא יותר מ-30 איש. "צרכי הנקודה מחייבים הגדלה", תבע מטה החטיבה ממזכירות הקבוץ המאוחד.⁷ דווח הש"י הודיע ב-25 באפריל: "המשטרה פינתה את באר שבע, בעיר נראו קציני הלגיון הערבי. בעוג׳ה אל חפיר (ניצנה) הוקם מחנה צבא מצרי. לעזה הגיע מפקד חדש (של האחים המוסלמים) שמו מחמור סוחני-מצרי, השולט בכל הדרום עד יבנה. בתחנת הרכבת בעזה יחידות הלגיון הערבי. בבית חנון יחידת זרים של 20 איש, מפקד גרמני...".⁸ לפי הערכתו של סגן מפקד חטיבת הנגב שהו באזור, בסוף אפריל, לפחות 1500 מצרים. לפי הערכתו הם "אינם חזקים בתור אנשי צבא. הלגיון הערבי שמגיע לבאר שבע ומתבצר בה, הטוב מכולם. האוכלוסייה הערבית בנגב – שקטה, לא תתקומם".⁹ על-אף האופטימיות שלו תבע שריג סיוע ממטה הפלמ"ח: "כיוון המחשבה שלי בחסימת הפלישה הוא החזקת האזורים לריחוק האויב. הכוח צריך לבוא מכם, וָלא, נאחר את המועד".¹⁰ ריכוזי הכוחות הזרים בנגב גדלו והלכו. בעשרה במאי הודיע הש"י: "רובם של 1500 הלוחמים שבאו במשך השבוע ממצרים לאזור הנגב הם סודנים, ביניהם 50 לובים ומצרים. רכבת קנטרה רפיח מעבירה עתה רק חיילים וציוד מלחמתי... הכוונה להתקפה קשה על אזור בארות יצחק ובארי. בימים הקרובים ביותר".וב-14 במאי: "לפי הידיעות מרוכזים כ-4000 חיילים מצריים דרומית לרפיח. ללגיון בעזה כוחות קטנים. האנגלים מוסרים שאונייה מצרית מורידה צבא במג'דל."¹¹ הכוחות היהודיים בנגב: ערב ה-15 במאי חנו 1200 לוחמים בחטיבת הנגב ו-1200 מתיישבים לוחמים. הנשק הספיק רק לשישים אחוז מהם.¹² ב־9 במאי נשלחה לנגב סוללת ארבעה קנים 20 מ"מ.¹³ מג"ד 8, חיים בר-לב הודיע למא"זים בנגב הדרומי, שהפיקוד העליון הורה להפקיע נשק מהישובים לצרכי ביטחון, תחבורה ומבצעים.¹⁴ ב-14 במאי הורה בן-גוריון להעביר לנגב 25 ג׳יפים מ-70 שהגיעו ארצה. כל מכונות הירייה שנתקבלו הוקדשו לנגב.¹⁵ ____________ בשבוע הבא: המאבק על השליטה על המשטרות שהבריטי פינו בנגב; מחדל משטרת עירק סואידן; הגנה על צינור המים ליישבי הנגב; פיצוץ באר בכפר ערבי; הסכם עם ראשי שבטים הבדואים בנגב על אי-פגיעה בצינור המים תמורת אספקת מים חינם לבדואים.

1.ראיון - עם משה נצר. 2. ראיון עם חברי קיבוץ נירים ב-10 ביולי 1982. 3. ראיון עם ששון בר צבי ומסמכים שהוא נתן לי. 4. א״צ תיק חטיבת הנגב, דו״ח פעילות. 5. א"צ תיק חטיבת הנגב, דווח שיירות מארס –אפריל. 6. א"צ, מחיים, דווח מצב הגדוד. ממטה חטיבת הנגב למזכירות הקבוץ המאוחד. 7. ממטה חטיבת הנגב למזכירות הקבוץ המאוחד. 8. א"צ, תיק חטיבת הנגב, ידיעות הש"י. 9. יוסף וייץ "יומני". 10. א"צ, תיק חטיבת הנגב, למועצה מסיבי. 11. א"צ, ידיעות טנא. 12. דב"ג 7 במאי 1948. 13. שם, 9 במאי 1948 14. א"צ, לפלוגות מחיים. 15. דב"ג, 14 במאי 1948.