מתוך רקע הבמה המרשים וריצפת הבמה עצמה, שעיצב סלבה מלצב עם פרטי הנוסחאות עליהן עמלו יומם ולילה במחנה הסודי אי-שם באנגליה ושהוקדש לגילוי סוד הצופן, מקבל הקהל את הרושם על המהלך שהיה כה גורלי עבור העולם. למעשה, ההצגה עצמה עוסקת יותר בנטיתו המיגדרית של אלן טיורינג, הגאון הגיי, כשבזמנו נטייה זו נידונה להתייחסות כפשע ונגזר על כל גיי מאסר. כמו על אוסקר וויילד בזמנו. אלן כבחור התמהוני הצעיר, עם אמו הנודניקית השתלטנית (נוי בר הנוגעת ללב בלהט שבה), היה מגמגם מעט, בכל עת שהיה ליד אמו. כמו כל גאון, היה שונה בגישתו וברעיונותיו מכל שאר חבריו ללימודים. ולמרות זאת, וינסטון צ׳רצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, כה העריך אותו, שציווה להעניק למדען הביישן והצנוע כל שיחפוץ. הכל - למען המטרה שרק הוא יכול לה. כיום, הטבות כאלו במחוזותינו נחשבות לפשע ולפתיחת תיק פלילי. יונתן תורג׳מן כאלן טיורינג, עושה את התפקיד בדבקות מלאה. הוא שובה לב באמפטיה שהצופים רוכשים לו, כמו גם בהזדקקות שלו לקשר עם גברים, קשרים שעבורו היו מילוי הצורך באהבה. אך בגלל תמימותו ואמונתו בבני אדם, הסתבך בקשר כזה, שנגרר בעטיו למשטרה וחשף את נטיתו. למעשה כל הבעיות העולות בהצגה, התעוררו הרבה אחרי סיפור המחקר על פיצוח הצופן. אז, עוד עדיין הסתיר את זהות מינו האמיתית, רכש אישה מקסימה כחברה - פט גרין (גלי יחיעם המקסימה וחמת הרגש), ושיחק אותה לפי התקן. רק כשהסתבך בהמשך, מתוך יושרו ואי רצונו להיות צבוע, גילה לחוקר המשטרה מיק רוס (רועי גלזר המשכנע) את העובדות לאמיתן. מה שהביא להאשמתו, הבאתו לדין, למאסר, ולטיפול רפואי שהיה אמור לחסל את ה"בעיה". שטות והבל הנפוצים גם בחוגים מסוימים בארצנו. את דמות המאהב, רון מילר, ששלח פורץ לבית אלן, וגנב ממנו כסף, מה שהוביל לתלונתו במשטרה ולהסתבכותו - מגלם ביכולת דרמטית משוחררת ומרשימה אלי קריסה. אלי כבר הוכיח את יכולתו בהצגות קודמות, ומתוכן הבשיל להוכיח בתפקיד מילר יכולת משחק כה טבעית, שמעמידה אותו כבר כשחקן מקצועי לכל דבר. את דמות חברו הטוב של אלן מילדות, שחוזר ומופיע בדמיונו, מבצע ברגישות רז סלמון. כך גם את דילן נוקס מהמשרד, מגלם יפה שניר שיין. בעוד את ג׳ון סמית המיסתורי מגלם אהוביה אדלסון התמיר. ככלל - בימויו הכה אנושי, מסור ורגיש של אלון אופיר - מומחש באיכות משחקם של השחקנים. הוא הוציא מכולם את המיטב שבהם, ועל כך מגיע לו שאפו. כך יש לציין את תרגומו ועיבודו של אהוד מנור, את עיצוב התלבושות היפה של נטשה מנטל, את המוזיקה המקורית של בוריס מלקובסקי, התאורה המתכוונת יפה של ליאור מיטל, והדרכת הטקס בידי דפנה מרסר הדרי, שנשמע והובן כראוי. האיש שהציל בתגליתו מיליונים מכליה בתכנון היטלר - סיים את חייו בצורה שכלל לא הייתה מגיעה לו. והכאב על מר גורלו חודר ללב כל צופה בהצגה, השואל עצמו: למה זה היה מגיע לו?