היכן הסובלנות?
האם אנו חיים במדינה טוטליטרית, שֶבָּה משטרת המחשבות של הקהילה הלהט"בית, המתיימרת להיות נאורה, כופה על הציבור את דעתה, ויוצרת אווירה ציבורית המטילה אימה על כל מי שחושב אחרת ממנה.
אז היכן העיקרון הדמוקרטי היסודי של
חופש הביטוי והבעת הדיעה, והיכן עֶקרון הברזל של חברה דמוקרטית כי "גם אם לא אסכים לדעתך, אלחם על זכותך לומר אותה"? היכן היושרה, האומץ והנחישות בקהילה לנהוג כך ללא פשרות והיכן הפתיחות, הסובלנות והליברליות שלה, שהם נכסי צאן של המשטר הדמוקרטי? איפה ההקשבה לזולת וקבלת האחר והשונה שהקהילה דורשת מהחברה הישראלית כלפיה, אך מתעלמת חד-צדדית מכך כשזה נוגע לאחרים?
אנו מצפים שהקהילה תכיר בשוויון זכויות יסוד לכל, ללא הבדל השקפה, נטייה. מגדר והמין, וּתְפַתַח עם כל גוֹני החברה שיח פורה בסוגיות השנויות במחלוקת שנוגעות אליה. ובא לציון הדמוקרטית גואל.
שעון קיץ - עובדות ומיתוסים
התאונות הקטלניות בדרכים, שאירעו לאחרונה, מוכיחות עד כמה מופרך המיתוס ששעון קיץ מונע תאונות. למרבה הצער גם בשנים קודמות אירעו לא מעט תאונות בקיץ למרות שעות האור הרבות.
יתר על כן, שעון קיץ אולי חוסך תאורה, אך לעומת זאת הוא מגביר את השימוש במזגנים, בגלל העבודה בשעות החום, אשר צורכים חשמל רב ומייקרים את עלותו. לכן דומה שיתרונו העיקרי הוא בהגדלת שעות האור על חשבון הלילה.
עם זאת יש לזכור ששעון הקיץ משבש אצל רבים, ובמיוחד אצל פעוטות וקשישים, את השעון הביולוגי ואת הרגלי השינה שלהם, וגם את זאת יש לקחת בחשבון.
מצניחה לצמיחה
מצבן של הנשים המוכות מזכיר את 'תסמונת השבוי' (הידועה בשם תסמונת שטוקהולם') - הן בידי בן זוגן המכה ולא פחות במקלט הגואל לנשים מוכות, אך שבהן הנשים נמצאות בצל הפחד מפני הבעל הרודן ומסתתרות מפניו. לכן כשהן יוצאות מהמקלט לא רק שקשה להן לחזור לחיי שיגרה שהכירו טרם נישואיהן, ולהשתלב בקהילה המנוכרת למצבן, אלא גם להשתחרר נפשית מסיטואציית הפחד אשר מוכרת להן כל כך והפכה למרבה הצער זה שנים למציאות חייהן.
מכאן החשיבות הרבה שיש ל'קרן מאירים' כגורם מתווך בין שני העולמות, וכסוכן שינוי וקידום הנשים בקהילה, כמו גם לצמיחתן האישית. אין ספק שהנשים, הבאות ממגזרים שונים ומגוונים, מתגלות הפעם כמפוכחות יותר, בוגרות יותר ובעלות תובנות עשירות יותר, דבר המסייע לתהליך קידומן האישי, המקצועי והחברתי. כל הכבוד!
