הסערה התורנית הניעה אותי לצפות בראין המסעיר עם שר החינוך ולא הבנתי על מה סערה הארץ. על כך אולי נדבר בהמשך, אבל בינתיים פורסם שהוא חזר בו והודיע במכתב שהוא נגד טיפולי המרה. לא קראתי את המכתב ואיני יודע אם וכיצד נימק את התפנית שעשה, אבל התפנית הזאת הוכיחה מפעל לכל ספק, אפשר להצליח בטיפולי המרה. עובדה, הצליחו להמיר את דעתו של שר החינוך. קצת לחץ תקשורתי והוא המיר את דעתו, אם אכן המיר. השאלה היא אם המונח 'המרה' מתאים בכלל לנושא המדובר. לי נראה ששר החינוך נפל בפח של שגיאה לשונית, כי התשובה הנכונה לשאלה שנשאל היא שלא מדובר בהמרה; מדובר בסיוע נפשי למי שנתון במצוקה, למצוא את עצמו.
כדי לבדוק אם המרה היא המילה הנכונה בהקשר הנדון, הלכתי לאזכור הראשון של המילה הזאת במקורותינו; מדובר במי שהקדיש בהמה לקרבן ורוצה להחליף אותה, אומרת התורה (ויקרא כז): [י] לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא-יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע--אוֹ-רַע בְּטוֹב; וְאִם-הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ. אז המרה זו החלפה, כמו למשל המרת מטבעות המקובלת בעולם המסחר או המרת דת ר"ל. כמו שאומר הנביא (ירמיה ב): [יא] הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹקִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים; וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ, בְּלוֹא יוֹעִיל. אבל סיוע ותמיכה למי שמסוכסך עם זהותו המינית או כל זהות אחרת, כגון הדתית וכדומה, זו אינה המרה, זה פשוט סיוע. יש שיגדירו את זה כ'טיפול' פסיכולוגי, שיהיה, אבל זו בטח לא המרה.
ומעניין, הצעקנים הכי קולניים ביחס לדברי שר החינוך היו, איך לא, הלוחמים הגדולים למען טיפולי המרה לכל מי שמגלה בעצמו נטייה לכיוון להט"ב ר"ל. הם דורשים תמיכה ממוסדת בתהליך קשה, יקר ובעיקר בלתי הפיך, להמרת המין הביולוגי של נערים ונערות שזהותם המינית אינה ברורה להם ובו בזמן נלחמים למנוע תמיכה מאותם נערים ונערות המבקשים דרך לחיות בשלום עם הזהות שהעניק להם בוראם. פתיחות אנושית/רעיונית למופת. אולי אפשר לסכם ולומר שהוויכוח הוא בין הדוגלים בחיבור לזהות העצמית, למרות שלפעמים זה קשה, ובין החותרים מאיזושהי סיבה לאמץ לעצמם זהות נרכשת. אז ננסה להתבונן בפרשת השבוע מהזווית הזאת.
לדבוק בזהות העצמית
הפרשה פותחת בהודעה של ה' למשה (במדבר כה): [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. ברקע ההודעה נמצא סיפור שסופר בסוף הפרשה הקודמת: [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. רצו עולם מתירני וזה לא מתאים לזהות היהודית. המונים מתו במגפה קשה שפרצה במחנה ישראל. והיה להם גם מנהיג, אידיאולוג: [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית... כאילו, אצבע בעין, להפגין שמה שבא לי זה מה שנכון, שאין אידיאולוגיה המתחייבת מהזהות. על המנהיגות השתלט רפיון אז פינחס התנדב: וַיַּרְא פִּינְחָס... וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה... וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם... וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
היוזמה של פינחס לא התקבלה טוב אצל בני ישראל, הם טענו שאינו מוסמך לשלול בכזאת החלטיות רעיונות חריגים, שצריך להכיל גם רעיונות כאלה, אבל התגובה של הקב"ה למעשה של פינחס השתיקה אותם: [יב] לָכֵן, אֱמֹר: (למקטרגים מבית) הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אחרי זה נערך מפקד כללי שנועד לקבוע מי יזכו לקבל נחלה בארץ (פרק כו): ...מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--לְבֵית אֲבֹתָם: כָּל-יֹצֵא צָבָא, בְּיִשְׂרָאֵל. כולם בני הדור השני ליוצאי מצרים, כי הדור הראשון מאסו בארץ בחטא המרגלים, טענו שלא חייבים להתנחל בארץ כדי להיות יהודי טוב, שאפשר גם בברלין. ואכן קיבלו מה שביקשו, כולם מתו במדבר.
וכעת התעוררה שאלה חדשה, נוחלי הארץ הם בני יוצאי מצרים, אבל מה עושים עם מי שהשאיר אחריו רק בנות, האם יאבד את חלקו בארץ? היו חמש כאלה, אחיות, והן טענו לפני משה (פרק כז): [ג] אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. חטא פרטי, לא הצטרף למואסים בארץ, לכן [ד] לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. משה לא יכול לפסוק בעצמו וה' אומר לו שהן צודקות, הן מחבבות את הארץ, מבינות שאהבת הארץ זו חלק מהזהות שלהן ואת זה למדו מאביהן, לכן ...נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. שני מופתים של דבקות בזהות העצמית שלנו.
