לפני מספר שנים - כשרק עלה שמה של גב' נתניהו לכותרות המביכות, זכה
בנימין נתניהו לחיזוק לא צפוי בפרלמנט הישראלי, בנושא ההגנה על הפרטיות המשפחתית שלו. לאחר כמה נאומי תוכחה נגד גב' נתניהו - באולם מליאת הפרלמנט הישראלי, עלה ח"כ
אחמד טיבי (אז עדיין חבר סיעת רע"מ - תע"ל) ובג’נטלמניות פרלמנטארית הוא גינה את ההתקפות על
שרה נתניהו, כדרך עקיפה לפגוע בנתניהו עצמו. נתניהו לא נותר חייב לטיבי וניגש אליו כדי ללחוץ בחום את ידו. אם אומנם ההתנפלויות הללו היו בגדר "עניין אישי" הרי שטיבי בוודאי שהיה צודק אבל מאז ועד היום מסתבר לנו שה"אישה שאיתו", דהיינו - עם נתניהו, מעורבת יותר מדי בעניינים פוליטיים ומדיניים במסגרת התפקיד שאליו לא נבחרה - ראש ממשלת ישראל.
יבואו כמה סנגורים מטעם נתניהו ויטענו כי שרה איננה האישה הראשונה של איזשהו ראש
ממשלה שהתערבה לו בעניינים, וכדרך אגב אולי יזכירו את פולה בן-גוריון וגם את לאה רבין. לא אכנס לדיון מי הייתה הבעייתית ביותר מבין הנשים הללו אבל בנימין נתניהו לא עצר באשתו, באשר למעורבות משפחתו בענייני המדינה. ה"כוכב" התורן החדש של המשפחה הזו, ושאותו מעודד נתניהו להתערב בענייני המדינה, למרות הפרשיות המביכות של ה"כוכב" הלה, הינו בנו,
יאיר נתניהו.
מאז בן-גוריון ועד היום לא היו פרשיות כל כך מביכות לאחד מצאצאי ראשי הממשלות של ישראל, מדרגת ניבולי פה וסימנים מגונים ועד לבילויים מפוקפקים תחת אבטחה רשמית, כמו אלה של יאיר נתניהו. הלה אף נזעק לטובת הניאו נאצים מפיסבורג שבארה"ב נגד היהודים המקומיים שם, הנלחמים נגדם. אבל דווקא בנימין נתניהו, זה עם הבן הסורר, דוחף את בנו קדימה ודרכו מגיע הצעיר הלה גם לתקשורת העולמית שמציגה את בן המבושים הזה, כביכול, כנציג רשמי של ישראל.
יאיר נתניהו הגיע לטלוויזיה האמריקנית ושם הוא דיבר על ברית בין היהדות לנצרות, רחמנא לצלן. מעניין ממתי המתבולל הצעיר הזה, ואיש המועדונים המפוקפקים, רשאי לדבר בשם היהדות! בנימין נתניהו כנראה שכבר איבד את האימון בכול סובביו, ולא במקרה, שהרי בין אויביו בימין קיימים לא מעט מ"בני טיפוחיו" (בנט, שקד, בלילה - נאמן, ארד, ליברמן, עד המדינה ועוד רבים אחרים...) ולכן הוא מטפח כיום רק את בני ביתו במסגרת הנפוטיזם הזול ביותר. כדאי שבליכוד ישימו לזה קץ כי גם ראשי הליכוד ושריו מתבזים מכך ששרה נתניהו ובנה יאיר הם למעשה הנהלת ומרכז הליכוד לצידו של נתניהו ולאו-דווקא נבחרי המפלגה ושריה.
פרץ במלכוד
קליטתה של גב' אורלי לוי-אבקסיס ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה עלולה להיות עמוד התלייה של הכישלון הבא של
עמיר פרץ בפרט ושל מפלגת העבודה בכלל. מחד-גיסא, זה נראה טבעי וחברתי החיבור בין פרץ לאורלי לוי-אבקסיס, מבחינה חברתית, אבל מנגד הרי שגב' לוי- אבקסיס איננה בדיוק חיבור מפלגתי אלא עוד "אשת אווירה" שאפילו לא גרדה את אחוז החסימה. יתרה מכך, הגב' הזו נאמה בנאום ההתלכדות עם פרץ על כך שהיא מבטלת כל הגדרה של ימין ושמאל לטובת משהו חברתי אמורפי. עד לניצחונו במפלגת העבודה העלה פרץ שוב ושוב את הדגל השמאלי לצד ההשקפה החברתית והנה ביום אחד הוא התקפל מזיהוי רעיוני לטובת פיה של שותפתו החדשה, ומי יודע כמה פעילים ובוחרים הוא עוד יפסיד בשל כך, עד לירידה מתחת למפלסו של
אבי גבאי.
הגב' החדשה איננה בדיוק המשך רעיוני של אביה הגדול.
דוד לוי הלך באש ובמים עם תנועת ה"חרות" ואח"כ עם גח"ל והליכוד. גם מעידתו ב"ישראל אחת" לא מנעה ממנו לחזור לליכוד, וגם בימים ששהה מחוץ לליכוד הוא לא ניסה להמציא אידיאולוגיה אמורפית שאיננה ימין או שמאל. הבת שלו, גב' לוי-אבקסיס, התחילה את הפוליטיקה שלה מכיוון רעיוני לא ברור, עד עצם היום הזה. בתחילה היא ניהלה מו"מ עם מרצ שבשמאל ולבסוף נחתה כעב"ם במפלגת הימין הסלאבית של ליברמן. הגב' הזו מעולם לא נשמעה בפרלמנט הישראלי בעמדות ימניות בנושאי חוץ וביטחון למרות שבאותם ימים ליברמן וחבריו הטיחו את הקיצוניות שבעמדותיהם הלאומניות. לא במקרה הגב' הזו מדברת על כך שערפל הימין-שמאל עדיין מכסה אותה, אולי כהכנה לרגע הבא שבו היא תערוק למפלגה אחרת.
מבט היסטורי מהיר איננו עושה הרבה הבדל בין ה"זיגזגיות" של
אהוד ברק לזו של פרץ. פרץ החליף יותר מפלגות מברק, ולמרות שפרש מהעבודה בראשות יחימוביץ' בטענה שזו תשב עם נתניהו הרי שמיד אח"כ הוא עצמו ישב עם נתניהו, וכשר זוטר עם תיק של "איכות הסביבה", בזמן שברק לפחות קיבל שנים לפני כן את תיק הביטחון מנתניהו. ההבדל ביניהם הוא שפרץ מעולם לא היה ראש ממשלה ואילו אהוד ברק כבר היה כזה. פרץ צריך לדעת שגב' לוי-אבקסיס הגיעה אליו לא משום שהיא באמת תאומתו החברתית אלא משום שב"כחול - לבן" לא רצו להזיז בשבילה את אבי ניסקורן, דמות חברתית בפני עצמה, ואילו בעבודה המרוסקת של פרץ קל לקבל את המקום השני עם עוד שני שריונים לחיילים/ות האלמוניים/יות שלה. חבל על כל דאבדין פוליטית.
