הרומן שכתב גדול הסופרים הרוסיים במאה ה-19 לב טולסטוי, שקיבע אותו יחד עם "מלחמה ושלום" כמאסטר של הספרות הרוסית והעולמית, הרומן הזה היה זכאי לקבל את מלוא תשומת הלב של מי שקובע בביה"ס למשחק "בית צבי", ולא להעלותו ללא עיצוב במה ראוי, מלבד שני ספסלים, ופסי רכבת ועם אותן תלבושות ברוב הסצינות והזמנים. חלק מהשחקנים שהשבוע יצאו באופן רשמי לשוק החופשי כמקצוענים, נדרשו בהצגה זו, להופיע רק במחצית מההופעות, כפי הנוהג שהחל לפשות, מתוך הצורך להעניק לכל התלמידים הזדמנות להופיע. משום כך, לא תמיד הקאסט שמשחק הוא המתאים מבין התלמידים. או לא בדיוק מתאים, וחבל. נוהג זה חוזר לעיתים בבתי ספר אחרים, גם אם במידה פחותה. אולי המספר הגדול של התלמידים בכל מחזור הוא לרועץ לנושא, וכופה על ההנהלה להחליט על ליהוק כפול, כמו במקרה של אנה קרנינה, על-מנת שירכשו נסיון. אך כך, מי שזוכה לצפות בקאסט הטוב יותר - שפר מזלו. אך בכל זאת, חמישה מתוך 12 מהתפקידים בהצגה זו מבוצעים בידי שחקנים קבועים, ואכן, זה ניכר היטב בהופעתם הנפלאה, ואותם ניתן לשבח מאד. הרומן בין אשתו הלא מאושרת במיוחד של הרוזן קרנין, אנה (דניאלה חכים) לבין הקצין יפה התואר והכה שרמנטי וורונסקי (אלי קריסה, בתפקידו הטוב ביותר השנה) - הצית את לבבות הקוראים בכל הדורות, ולא בכדי. כי התלבטותה של אנה, אם לילד בן שש, עם מעמד של אשת אציל בחברה הגבוהה בבירה, האם לעזוב את בעלה ובנה למען אהובה - היא דרמטית וגורלית. את ההתלבטויות ומעברי הנפש מיטיב טולסטוי לתאר בצורה עמוקה הנוגעת ללב כל אחד, ובהצגה שעיבדה מאיה שעיה הם לב ליבה של ההצגה. אלי קריסה כובש את הלב בהופעה מרשימה כקצין, וכגבר שכל הנשים נטרפות אחריו, במיוחד קיטי (חורף קמחי). קיטי סובלת ועוברת משבר, עד שנוכחת שחלומה זה לא יתגשם. הקצין כבר מחובר לאנה ורוצה למסד את קשריו עמה. לכן, קיטי נענית לחיזוריו של השידוך שמציעים לה - להינשא לאציל בעל האחוזות, לווין (נווה כהן בעל הקול הנפלא וההופעה המשובחת). דמותו של לווין, שנווה כהן מבצע באופן כה נפלא, היא יוצאת הדופן בין כל דמויות האצילים והאצילות עם החיים המזויפים והצבועים שזו דרך חייהם (כפי שמדגימות הנסיכה והאצילות בהצגה). זאת - משם היותו ממבשרי המהפכה שהחל בה הצאר אלכסנדר השני במחצית השנייה של המאה ה-19, כשחילק אדמות לאריסים, ואוטונומיה ליהודים, ובעבור זאת נרצח טרם הגשים את מפעלו. אך ניצני המהפכה של לווין, שהחליט לחלק את רכושו עם האיכרים, עובדיו, התממשו והפכו למציאות במהפכת פברואר 1917 עם חיסול משפחת הצארים, ובהמשך באוקטובר, ושהביאה לעליית הבולשביזם ב-1917. נווה כהן מדגים את הדמות ששירטט טולסטוי בצורה מעולה יותר ממה שזכרתי מהפקת "הבימה" לפני עשרות שנים. כך גם מאוד משכנע ומרשים באצילותו ובעושר הבעותיו, בעלה של אנה, קרנין (יונתן תורג׳מן, שאין לו מחליף בהפקה זו). כך את סריוז׳ה, הבן של קרנינה, מבצעת נפלא בהמון רגש, וטמפרמנט דניאל הרוש, גם היא ללא מחליף. כך גם מפליאה במשחקה, כרגיל, נוי בר כנסיכה בטסי ותוך שניות גם כ-אנושקה, עובדת משק הבית של אחוזת משפחת קרנין. היא מלאת רגש ושופעת חום, כך שהאימפקט של משחקה מדגים היטב את תאור חיי האצולה הרוסית טרום-המהפכה. כמוה תורמת יפה לתאור החיים אז, גליה גלבלום כרוזנת וורונסקי, אמו של הקצין, וכמשרתת. על הביצוע הכה רבגוני לשתי השחקניות יש להודות לבימאית מאיה שעיה. כך גם יש להודות לביטוי וההגיה הברורה של השחקנים שהודרכו כהלכה בידי דפנה מרסר הדרי. על השחקנים שנאלצו לחלוק עם חבריהם בגילום הדמויות, נמנים צח חזיזה, המצוין כפסצוב, ווסילי וכמשרת. אף הוא מוכיח יכולת משחק רבגונית ביותר, יוגב אטיאס כ-סטיבה, וכן מירי זהבי כדולי. הצגה שיכולה הייתה להעצים עוד יותר את האימפקט שלה, לו הייתה עולה על במה גדולה יותר, לפחות אולם גרי בילו, ולו הקאסט לא היה מבוסס על מחליפים. שזו הערה הנוגעת לחסרון שלוקים בו לעיתים גם תיאטרונים מקצועיים, ובתי ספר אחרים.