שיעור קצר אך מאלף בשאלה זו אנו מקבלים מיורם דורי,
1 שבמאמציו השקופים לנקות את ברק מעוללות "הבריחה" מלבנון בשנת 2000 וספיחיה, מנסה להפוך החלטות אסטרטגיות שגויות ל"הצלחות בדיעבד". אולם, ההחלטות הן מעשה ידי האדם, וההצלחות הן "עזרת השם", ובין השניים איננו זקוקים לפרשנות של דורי.
בכדי להבהיר דברים אלה, יש לחזור לשני מקורות: תורת קבה"ח ומדידת איכותן ומשמעותו של תכנון אסטרטגי לטווח ארוך. תורת קבה"ח מלמדת כיצד יש לנתח מציאות ותהליכים משני-מציאות וכיצד יש לבחור מול שני אלה, תוך התחשבות ברמת אי-הוודאות של המידע שבידינו לגבי התהליכים והמשתנים המעצבים אותם, בדרך המתאימה לנו ביותר, להגיע ממצב קיים אל מצב עתידי רצוי.
אנו חיים בעולם של אי-ודאויות, שאיננו סטאטי. כלומר: כל הנחת מוצא טובה לזמנה וכל תמונת מצב או ניתוח תהליך קיים, חייבת להניח שינויים על ציר הזמן, כך שכל נתיב שנבחר איננו קו כי-אם תחום, שמרחב הסטייה בו מהערך הנומינלי העכשווי הוא חלק מאי-הוודאות בה אנו חיים.
עד כאן הדברים בסיסיים וכמעט מובנים מאליהם, ותורת חקר הביצועים מלמדת אותנו כיצד להעריך כמותית גדלים אלה. מבחינה מחשבתית טהורה, כושר חשיבה מופשט, ניסיון חיים והבנה בסיסית של התהליכים הקיימים ומגמותיהם, מאפשרים קבלת החלטות, שאותן יש לבחון ולשקלל מול ניתוחים כמותיים שאמורים לאשש או לסתור את תחושות הבטן של מקבל ההחלטות.
מלחמה היא מציאות של כאוס, כלומר כל התהליכים והחוקים להם אנו רגילים בחיים הנורמטיביים משתנים בקצב מהיר יותר ובתחומי שינוי רחבים יותר מאלה להם אנו רגילים. על כן הפעלת ניסיון "אזרחי" לקבלה אינסטינקטיבית של החלטות אסטרטגיות במלחמה היא מסוכנת, משום שיש בה מרחב אי-ודאות גדול בהרבה מזה שלו אנו מודעים ובמסגרתו צברנו את הניסיון המעשי שלנו. הואיל ואחד הגורמים החשובים הפועלים במשנה קצב ועוצמה במלחמה הוא "השינוי" בכל משתני ההשפעה - עוצמה, מציאות בשטח, סוגי אמל"ח, תנאים אקלימיים, תנאים מדיניים ועוד - הקושי לחזות תוצאות של מהלכים דרמטיים, הזהירות הנדרשת, מקדמי הביטחון הנדרשים וחיזוי תנאי הסיום - כולם גדולים ורגישים יותר.
תפקידו של מקבל ההחלטות הראשי בסיטואציה הנ"ל הוא אחריות, זהירות והתחשבות מירבית ברמת אי-הוודאות שבמסגרתה תתנהל הפעולה שעליה הוא מחליט. מאז שנת 2000, היינו עדים בנושא לבנון לשני מהלכים עיקריים בנושא לבנון - היציאה מדרום המדינה 24 במאי 2000, על-פי החלטת רה"מ ד'אז ברק, ומלחמת לבנון השנייה, על-פי החלטת רה"מ אולמרט.
2 ברק בעברו היה רמטכ"ל, אולמרט חסר ניסיון צבאי בכיר. בשני המקרים אנו רואים דפוסי קבה"ח דומים. שני האֶהודים מבצעים אותן שגיאות, ולטעמי מאותן סיבות. שני האהודים מנהלים מהלכים אסטרטגיים שהגרעין העקרי שלהן צבאי, כאשר במערכת השיקולים המביאה אותם להחלטה,
השיקול המרכזי הוא פוליטיקת-פנים. מבחינה אישית, שניהם מצטיינים בתכונות אופי דומות: פזיזות ושחצנות (או ביטחון עצמי מופרז). בשני המקרים היה השיקול המרכזי קצר-טווח ופופוליסטי ואמור היה להכין בדעת הקהל אהדה למחליט, שתאפשר לו תוך זמן קצר לאחר השלמת המהלך הראוותני, מהלך פוליטי גדול יותר ומהותי יותר בחזית אחרת, שהיה שנוי במחלוקת ציבורית קשה - מימוש השלב המכריע של תוכנית אוסלו.
3 גם כיום בהופעותיהם: ברק, כמי שיותר ויותר חשדות נערמים סביב מעשיו כאיש עסקים ופעיל פוליטי בכיר; ואולמרט, כעבריין שנשפט וריצה עונש מאסר על עבירות שוחד - עוסקים באותו עניין עצמו ובניסיון לטרפד מהלכים חלופיים לשלהם על-ידי נתניהו.
דורי במאמרו מנסה, במחי מאמר קצר ושטחי אחד, לנקות את שניהם מאחריות לכשלים שהולידו החלטותיהם חסרות האחריות בחזית הצפון. חד-צדדיות המאמר אינה מותירה ספק לגבי מניעיו, מה גם שהשאלה העיקרית בשני המקרים אינה מקבלת בו התייחסות או מענה.
בהגדרתה הבסיסית, מלחמה היא למעשה "פרויקט"; יש בה התחלה, משך, מספר רב מאוד של פעולות, הערכת אמצעים נדרשים (כאשר חלק מהם מהווה נזקים לקיים)
ומצב סיום רצוי. ככל שהמלחמה נובעת מיוזמה עצמית, גדולות יותר היכולת והחובה של היוזם לתכנן את תנאי הפתיחה והסיום של המלחמה, או המהלך האסטרטגי. זה למעשה המצב בשני האירועים הנ"ל: ישראל הייתה יוזמת המהלך האסטרטגי. נכון הדבר שמלחמת לבנון השנייה פרצה בעקבות פיגוע של חיזבאללה בצה"ל, אבל עיתוי התגובה ואופיה, נבחרו ע"י ישראל, והובילו בבירור לתוצאות המלחמה. ה"בריחה" בשנת 2000, פתחה לפני חיזבאללה, בתמיכה אירנית מסיבית, את האופציה הבלתי מופרעת להתעצם, להשתלט בפועל על לבנון ולהכין מול ישראל את האיום הקונבנציונלי החמור ביותר כיום. בריחה זו, לדעת רבים, גם הניעה את גלגלי ההתפתחויות בעזה וגם את פתיחת האינתיפאדה השנייה, שהייתה עתירת קורבנות אזרחיים. גם אם לא הייתה הגורם היחיד לכל אלה, היא בוודאי הייתה גורם מסייע רב-משקל.
שום דבר לא חייב את ברק לברוח מלבנון במועד שנבחר. בפזיזותו וחוסר אחריותו, "הבטיח" בבחירות 1999 "לציבור הבוחרים" יציאה מלבנון תוך שנה.
4 כשנבחר לתפקיד ראש
ממשלה, שכח הבטחות רבות אחרות שלו, ובחר בזו שהקושי לבצעה הוא הקטן ביותר (הוראה לצבא כשר ביטחון וראש ממשלה) וברח בפועל מכל השאר. הבריחה לא רק הפקירה את צד"ל
5 והיוותה תקדים שלילי ביחסי ישראל עם מיעוטים ידידותיים-בפוטנציה מעבר לגבולנו המדיני. זו נשענה גם על הנחה מופרכת, שחזרה לגבול הבינלאומי, תבטל את תוקפן של התביעות הטריטוריאליות של לבנון לאורך גבול הצפון, שנתמכו ונתמכות עד היו ע"י חיזבאללה. הבריחה נשענה על הנחה מופרכת נוספת, שנסיגה אל מעבר לגבול הבינלאומי, תשנה את מעמדה הבינלאומי של ישראל מול לבנון - לא דובים, ולא יער. כשם שהחלטה 1701 של מועצת הביטחון הופרה ע"י לבנון וחיזבאללה אינספור פעמים מאז התקבלה, כך קרסה גם ההנחה בדבר השענות על הגינות המערכת הבינלאומית.
השקט בגבול לבנון הוא בוודאי דבר מבורך. אולם הוא איננו מבחן הבריחה ב-2000 ואפילו לא מבחנה של מלחמת לבנון השנייה. הניסיון להתלותם זה בזו הוא שגוי או שיקרי. חיזבאללה איננו גורם עצמאי, הוא "שפוט" של אירן. מעשיו ומחדליו נובעים משיקול אסטרטגי, אזורי. העובדה בשטח היא שישראל מורתעת ממערך הטילים והרקטות העצום שצבר חיזבאללה ואינה מעיזה לפעול נגדו פעולה מונעת, אעל-פי שהיא מבינה את האיום היבשתי האסטרטגי הגלום בו, ובאפשרות שיכונן נדבך חיוני בדרך היבשתית שמתווה אירן במסגרת המדיניות האימפריאלית שלה בין גבולה לחוף הים התיכון. דברים אלה כמובן אינם חדשים, אבל הולכים ומחמירים בחסות הכשלים הנ"ל של שני האֶהודים.
6