מי יחשוף את השחיתויות בשירות הציבורי

על-פי פרסומים בתקשורת, מבקר המדינה החדש, מתניהו אנגלמן, מבקש לשנות את הייעוד של האגף לתפקידים מיוחדים במשרד המבקר. זהו האגף שטיפל בחשיפת שחיתויות ואי-סדרים במשרדים שנמצאים בפיקוחו. האגף לתפקידים מיוחדים היה, כזכור, אחראי לחשיפת השחיתויות של פרשיות, שהובילו בסוף לחקירות משטרה, כמו, למשל, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אי-סדרים במשרד העבודה, פרשת המעונות בבית ראש הממשלה ועוד. על-פי מה שפורסם, המבקר הנוכחי מבקש להחזיר אחורה את הגלגל ולהפוך את מוסד המבקר למוסד שמבקר ומצביע על ליקויים בדיעבד, ולא בזמן אמת. חשיפת שחיתויות במוסדות ציבור ובמשרדי ממשלה עברה אבולוציה די ארוכה מאז קום המדינה, כאשר המניע העיקרי להתפתחות שלה הוא הטכנולוגיה ואמצעי התקשורת השונים המסורתיים, ובתקופה האחרונה הרשתות החברתיות, פלטפורמות מסרים מידיים כמו ווטסאפ, טלגרם ועוד. חשיפת שחיתויות מתחילה בכך, שאנשים שנמצאים באותם ארגונים שיש בהם חשד לשחיתות אוזרים אומץ וחושפים אותה. הם פונים למשרד המבקר ומספרים את מה שידוע להם. אנשי המבקר כמובן בודקים את המידע בצורה יסודית, מפעילים אמצעים שונים כדי לאמת את המידע ולנטרל את המניע הראשי שקיים אצל חלק מהחושפים, בעיקר על-רקע סכסוך אישי או מקצועי עם הממונים עליהם. השלבים הראשונים בבדיקת המבקר הם דיסקרטיים, כלומר בדרך כלל לא נחשפים לאמצעי התקשורת. כאשר הבדיקה נחשפת לאמצעי התקשורת, בדרך כלל על-פי הודעה רשמית של המשרד כי הוא מתחיל בבדיקות, אז מתחיל ההד הציבורי לעבוד, ומוצא את דרכו גם לרשתות החברתיות ולאמצעי התקשורת.

צונאמי של מידע לא בדוק

כעת, אם אכן השינוי הארגוני ייצא לפועל, כפי שדווח באמצעי התקשורת, תישאל השאלה, מי יחשוף את השחיתויות במוסדות ציבור, מי יאיר את הזרקור על הצדדים האפלים במקומות שמתבססים על כספי ציבור ונועדו לשרת קודם כל את הציבור? כאן עלולים להתרחש שני תסריטים, ולא טובים. תסריט אחד אומר, שהדינמיקה של המוטיבציה לחשוף שחיתויות לא תיפסק. היא הייתה קיימת תמיד, וכאמור היא חזקה גם היום. בהעדר כתובת רשמית, ממוסדת ומסודרת, המידע הזה ידלוף ישירות לרשתות החברתיות ויוסיף עוד נדבך למכת השיימינג שהרשתות החברתיות עושות. הם ימצאו את הדרך לפרסם את זה ברשתות החברתיות או במדיות אחרות. בדרך כלל זה מידע ראשוני, גולמי, שכאשר הוא מגיע אל משרד המבקר הוא עובד תהליכי בקרה. כעת, בהעדר אותו מנגנון בקרה, אנו עלולים להיות עדים לצונאמי של מידע, שאולי חלקו נכון, אבל עלול לפגוע בשמם הטוב של אנשים שלא קשורים לנושא, או שיתברר בסוף כלא מדויק. כל פיסת מידע כזו שתעשה את הדרך עוקפת המבקר תפיל קורבנות בצדי הדרך, ולא יהיה מי שיגן עליהם, או, לחלופין, לא יהיה מי שימצא את הדרך לעצור את השחיתויות. תסריט אחר, שנובע מהתסריט הראשון הוא, כי נניח שאנשים ימצאו את הדרך ויעבירו ללשכת המבקר מידע ראשוני על חשד לאי-סדרים בארגון מסוים. מה אמורים לעשות אותם עובדים במקרה זה? להתעלם מהמידע? לחקור בצורה סודית כדי שהמבקר הבוס לא יידע? זו דילמה לא פשוטה עבור אנשים שעובדים במוסד זה ואמונים על טוהר המידות, על אתיקה ועל מלחמה בשחיתויות. במקרים מסוימים הם יהיו חייבים לטפל בכך, מאחר שאם בשלב אחר זה יגיע לחקירה פלילית הם אמורים להיתבע על כך שידעו על מעשה שחיתות ולא דיווחו. בטבע, כידוע, אין ואקום. גם כאן לא יהיה חלל ריק. את מקומם של אנשי היחידה למלחמה בשחיתות יתפסו מוסדות חלופיים. כלי התקשורת יצטרכו להשקיע יותר בתחקירים, לאתר אי-סדרים ולשקף את זה לציבור, כי זה תפקידם העיקרי. הדגש הוא לשקף ולא לחרוץ גורלות ולא לקבוע עובדות.

לא המדינה הכי נקייה משחיתות

ישראל אינה נחשבת למדינה הכי נקייה משחיתות במדד השקיפות הבינלאומי שמתפרסם מדי שנה. על-פי המדד לשנת 2018 ישראל דורגה במקום ה-34 מבין 180 מדינות, הידרדרות של שני מקומות לעומת 2017. באזור הזה של הטבלה, ישראל נחשבת למושחתת יותר מקטר ומאיחוד האמירויות. המשמעות מבחינת ישראל היא עמוקה מעבר לעניין של משטר נקי ולא מושחת. יש לכך השלכות לגבי דירוג המדינה בנושאי אשראי בינלאומי, מוטיבציה של משקיעים והשקעות ועוד שורה של דברים. בפעילותו הישירה בזמן אמת תרם מוסד המבקר רבות למודעות למיגור השחיתות, לצד הרשתות החברתיות. שני הגורמים האלו פועלים זה לצד זה ומזינים זה את זה. היחלשותו של צד אחד, מוסד המבקר, תעביר יותר כוח לצד השני, לעולם הרשתות הלא מפוקח והמכיל מידע רב, חלקו לא מסונן ולא אמין. מי שישלם את המחיר במקרים כאלו הם, כרגיל, אלו שלא תמיד בהכרח הם הרעים, אלא קורבנות של הדלפות של מידע שלא יהיה מי שיבדוק אותו. חומר למחשבה.