לאחרונה נכנס לתוקפו תיקון לחוק העונשין "הרפורמה בעבירות המתה". בליבת התיקון סווגו מחדש עבירות ההמתה ונקבעו מדרגי ביניים חדשים. בבסיס התיקון עמדה הנחת המוצא שמדרג העבירות ההמתה שהיה קיים עד לתיקון, חטא למדרג המיטבי הראוי, והוא חייב רפורמה [השופט ברק דנ"פ 1042/04].
התיקון הוא תוצר של דין וחשבון שהוכן על-ידי צוות בראשות פרופ' מרדכי קרמינצר, שהוקם לצורך בחינת יסודות עבירות ההמתה. עיקר התיקון שעבר עניינו בסיווג חדש של עבירות ההמתה. לא כאן המקום להרחיב בתיקון שנולד אך עתה. אך כן ראוי לתת את הדעת על עבירות ההמתה כפי שאלו נתפסות בהלכה המקראית וכפי שזו משתקפת בפרשת ערי מקלט המופיעה בפרשה החותמת את ספר במדבר – מסעי.
חומרת שפיכות דמים היא כה חמורה ביהדות עד שקין נענש על רצח אחיו הבל עוד לפני שניתן הציווי של איסור רצח. איסור הרציחה אינו מיוחד אך ליהדות ותחולתו היא אוניברסלית. האיסור חל על יהודים מכח הצו "לא תרצח" שבעשרת הדיברות, ועל כלל האנושות מכח האיסור המופיע בקבוצת המצוות שמכונה "שבע מצוות בני נח" [בבלי סנהדרין נו,א], "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך" [בראשית ט,ו].
כדי להמחיש עד כמה חמורה עבירת הרצח נזכיר שהמשפט העברי דן במצב שמבקשים מאדם לעבור על עבירה או איסור שאם לא כן הוא ייהרג, במצב כזה מותר לאותו אדם שנמצא במצב כזה לעבור על אותה עבירה ובלבד שלא ייהרג. לעקרון זה שלוש עבירות חריגות. עבירות שחומרתן כה גדולה מחומרת כל שאר העבירות עד שלגביהן עדיף שיהרג ואל יעבור עליהן. אחת מהן 'שפיכות דמים' – רצח [בבלי סנהדרין עד,א; רמב"ם יסודי תורה ה,ב; שו"ע יו"ד קנז,א].
המשפט המקראי מבחין בין שני סוגים של רצח. הראשון 'רוצח במזיד', "ואם בכלי ברזל הכהו וימת... ואם באבן יד... או בכלי עץ יד... הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח" [במדבר לה,טז-יח]. כאשר מרכיב מרכזי בהגדרת הזדון מותנה ביסוד נפשי "ואם בשנאה...או באיבה הכהו בידו וימת" [במדבר כ-כא] ובלשון המדרש "מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ועל מקום שהוא כדי להמית" [ספרי במדבר קס]. השני 'רוצח בשגגה', "ואם בפתע בלא איבה... והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" [במדבר לה,כב-כג].
דעות מחמירות
המאפיין המרכזי של השוגג שהעבירה בוצעה ללא מחשבה פלילית. הבחנה זו חשובה לטובת העונש. עונשו של רוצח במזיד הוא מוות [במדבר לה,טז-כא]. אלא שכאן יש להבהיר שלמרות חומרת העונש קיימת מחלוקת באשר ליישום הענישה בפועל, כפי שאנו מוצאים בדיון עקרוני אשר דן בסמכותה של הערכאה השיפוטית הבכירה להטיל עונש מוות: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית" [משנה מכות א,י]. כלומר, סנהדרין שהייתה מטילה עונש מוות פעם אחת בשבע שנים הייתה נקראת סנהדרין 'חובלנית' - שחובלת בבריות. שהרי תפקידו של בית המשפט הוא להשתדל בדיני נפשות ולמצוא צדדי זכות לנאשם.
דעה זו אינה היחידה ולצידה דעות מחמירות יותר, "רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה" כלומר ערכאת שיפוטית שמוציאה פסק דין מוות אחד בתקופה של 70 שנה נקראת חובלנית, גישה קיצונית יותר היא גישת "רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".. לדעה זו גם לבית משפט ויהא הגבוה ביותר אין זה רצוי שיפסוק עונש מוות. מנגד מביאה המשנה דעה הפוכה "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל". לשיטתו החריגה של רבן שמעון בן גמליאל אימוץ גישה זו יש בה בהכרח כדי להביא לריבוי מעשה רצח.
לעומת זאת רוצח בשגגה אינו מחויב בעונש מוות בבית דין אך לגואל הדם מסורה הרשות להרוג את הרוצח. אלא שדין גואל הדם מוגבל באופן שלרוצח בשוגג יש אפשרות לברוח לעיר מקלט כדי להינצל. "והיו לכם הערים למקלט מגואל, ולא ימות הרוצח" [במדבר לה,יב]. תכליתם המרכזית של ערי מקלט ביחס לרוצח בשוגג הוא כפול. הראשון לפי ש"ראוי למי שהרג אפילו בשוגג, מכיון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער המיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל הימים עם זרים". התכלית השנייה "לבל יראו קרובי המוכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה" [החינוך מצוה תי] לפי זה הרוצח בשגגה מעבר להגנה מפני גואל הדם שיכול לפגוע בו ראוי שישב בערי מקלט ויתבונן במעשיו כיצד התגלגל לידיו תקלה גדולה של רצח.
לשיטת הרמב"ם תכלית המצוות להועיל לאדם, "שכל מצווה...באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה או לתת משפט צדק, או להסיר עושק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה. הכל תלוי בשלושה דברים בדעות, במידות ובמעשי הנהגת המדינה [מורה נבוכים ח"ג,לא] ולכן המאסר כאמצעי ענישה, ולהבדיל ממעצר לצורכי חקירה, אינו רצוי במשפט העברי ובלשונו של הרש"ר הירש "אין להם מקום בתורת ה'" [הירש שמות כא,ו].
מנגד 'ערי המקלט' הם הפתרון האופטימלי לרוצח בשגגה. שכן המעבר לעיר נורמטיבית שמשמת כעיר מגורי כהנים ולווים, שלצד תפקידם העיקרי לעבוד בבית המקדש הם שימשו כמורה הוראה בעם ישראל "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה'" [ויקרא י,יא] "ואת עמי יורו בין קדש לחל ובין טמא לטהור יודעם. ועל ריב המה יעמדו למשפט במשפטי ישפטוהו ואת תורתי ואת חקתי בכל מועדי ישמרו ואת שבתותי יקדשו" [יחזקאל מד,כג-כד].
כלומר, תיקונו של רוצח בשגגה שלא התכוון להרוג, והמקום הראוי עבורו לחישוב מסלול חייו מחדש הוא דווקא בין אנשים נורמטיביים, אנשי חינוך שתכלית הוויתם היא חינוך, במקום כזה יוכל הרוצח בשגגה באמת לעבוד על תיקון חייו. ואולי זה המסר הגדול של עיר מקלט לא הענישה היא החשובה אלא השיקום, והשיקום צרי להיות ממקום של הגליה למקום של אנשים מתוקנים ולא אנשים חוטאים.
