אלוהים נתן לנו יכולת בלתי סופית לאהוב, כאילו אוקינוסים שלמים נמצאים בתוכנו - מאגר בלתי נדלה של אהבה. פעמים בחיינו אנחנו נהנים מאהבה זו - הראשונה עת הגענו לעולם, ואנחנו כה חסרי ישע, כה תלויים בהורינו או במבוגרים הסובבים אותנו. השנייה היא לקראת סוף חיינו, עת נהיה תשושים או מוגבלים למיטה, בשנית בחיינו חסרי ישע לחלוטין ותלויים, בדיוק כמו תינוק, באחרים שיטפלו בנו, שלא יחדלו לאהוב אותנו.
ככל שהמדע והרפואה מתפתחים, תוחלת החיים שלנו מתארכת, והגיל הממוצע הולך וגובר. היום אין זה יוצא דופן להיות בן 90 ומעלה, וזוגות נשואים חמישים, שישים ואף שבעים ומעלה שנים. דבר נפלא הוא זה. אך עם חלוף השנים, הגוף כבר לא עומד במעמסה כפי שהיה מסוגל בשנים או בעשורים קודמים, העצמות נראה נהיות שבריריות וכל דבר נהיה מבצע גדול שאורך זמן רב ודורש אנרגיה רבה מאד, אלא שהמצבורים כבר ריקים, או כמעט לגמרי ריקים. עד שמגיעים למצב בו אנו תלויים לחלוטין בזולת.
בארץ של פעם, רבו הסיפורים על בני משפחה שהיו טורחים ובאים לבקר את האם או האב, או קרוב משפחה מבוגר, עד שאלו היו חותמים על העברת הדירה, ומאז לא נראה איש. הדירה הייתה הרכוש העיקרי, אך מאז השתנו פני הדברים, והארץ הפכה לארץ של אנשים עשירים. מעניין באמת מה קורה היום, ועל כך אין לי תשובה.
לעומת רודפי הרכוש חסרי הלב, זכיתי גם לראות בנים ובנות מסורים, שהיו לפני תחילת יום העבודה ולאחר סיומו מגיעים להיות עם ההורים. ראיתי גם קרובי משפחה המגיעים לבתי חולים להיות עם חולים, מסרבים להשאירם ולו לרגע בלבד. היה כל זה טרם הבאת
עובדים זרים, מהפיליפינים או ארצות אחרות, שכן הפכנו לאדונים נכבדים, ואת העבודות המאוסות, הקשות והדורשות כוחות רבים אנו משאירים לאחרים, לזרים.
יודעים כולנו שגם במקום עם הטיפול המסור ביותר, ללא נוכחות מתמדת של אדם קרוב, הטיפול הוא אינו אותו טיפול. על כך הייתה דודתי בקיבוץ אומרת תמיד עד כמה חשוב שיש משפחה, ילדים ונכדים או קרובים אחרים, שכן בלעדיהם קל יותר להתעלם, להוריד עדיפות, לדאוג אבל לא באותה צורה, פשוט כיוון שאין מי שינדנד, יאיים, יהפוך את הכסאות או יזכור לעתיד לבוא. על כך נאמר שלא טוב היות
האדם לבדו, אפילו לא בקיבוצים של פעם, שם השוויון והשותפיות היו ערכים ראשונים במעלה.
אין דין הפעם הראשונה, עת הורינו הביאו אותנו לעולם, כדין הפעם השנייה, התלויה לחלוטין במה שאלוהים נתן לנו. הנה אב לחמישה, בן 43, שהלך לשון אך לא התעורר. לעומתו בן מאה שנים ורבע השנה, שתוך כדי שאחז את התורה לעליה לתורה, כאילו התחשמל, עף אחורה, ועוד באותו יום נפטר. בין לבין, אח של ידידה שנהג במורד הר, היה מעורב בתאונה חזיתית שכתוצאה ממנה מכוניתו הדרדרה לתהום. מאז כבר עברה למעלה משנה וחצי שנה. הוא בחיים, אך משותק מכתפיו מטה. המוח עובד, אך הגוף לא מגיב. כך הוא מוגבל למיטה. לצידו אשתו ובתו באוניברסיטה, כמו גם אחותו ובעלה, חברים וידידים, אך לכל אחד את חייו, והאדם הוא, גם אם קשה להודות, נטל.
כך בדיוק חוזרים אנו לנקודת הפתיחה, לאותם מאגרים אינסופיים של אהבה, אוקיינוסים שוקקים. "נטל? איזה נטל? מה פתאום"? חיים שלמים חדשים לפנינו, כמו ספר חדש שאנו משתוקקים להתחיל לקרוא. הוא אינו דומה לכל ספר בו נתקלנו בעבר, אך הקריאה תהיה מלאת סיפוק, ונמצא בה גם רגעי חסד לא מועטים.
זכיתי בחיי לראות פעם אחר פעם אנשים טובים, אשר מתייצבים בשעת צורך, אינם מתלוננים ועושים כל הנדרש ומעבר - כל דאגתם היא לזולת, כל כמה שהדבר קשה, לא נעים או כמעט בלתי אפשרי. הסתכלו סביבכם, כי אם תמצאו אנשים כאלו, עם לבב אנוש ולא לב של אבן, זכיתם גם אתם.
סיפור הגוזל
בעת הליכה לפנות ערב, נתקלה בחורה הגרה בסמיכות בגוזל על הדשא. הוא היה כה חסר ישע, כה מסכן (שאפילו לא ידע שהוא אומלל) ובסכנה כה ממשית (שכן בקלות ניתן היה "לדרוס" אותו, או אחד מהכלבים היה בולע אותו שלם (כה קטן הוא)), שנכמרו רחמיה של אותה בחורה ומיד יצאה לפעולה.
ראשית, חיפשה קן בסמיכות, שכן אולי פשוט נפל מהקן (שלא בכוונה, או במכוון, שכן בטבע החלשים לא שורדים). היא עצרה להקשיב אולי אמו תשמע את קריאותיו, את ציוצי הרעב, שכן הוא ציפה שהיא תבוא להאכילו.
ככל שנפלה החשיכה ונהיה קריר (עד קר), הגוזל נהיה חלש ושקט יותר. הסכנה גברה: אומנם הוא היה מוגן (כל הולכי-על-שתיים עם כלביהם התבקשו בצורה שאינה ניתנת לערעור לחצות לצד השני של הרחוב), אך הקור, הצמא, הרעב והעייפות איימו להכריעו.
מה עשתה הבחורה? היא זכרה ידע מהעבר שאסור לגעת בגוזל, שכן ריח האנוש יפחיד את הוריו והם יזנחו אותו לצמיתות. הלכה ולבשה כפפות חד-פעמיות, הביאה קופסה וריפדה אותה בשמיכה נעימה והעבירה את הגוזל אחר כבוד לדירתה.
לגוזל לא היה כבר כח, לא לפחד ולא להתרגש מההמולה סביבו, מהסביבה החדשה ומשינוי האווירה (טמפרטורה, אור, ...). הוא פשוט נרדם, בלי שישים לב לכך שהשגיחו עליו עד שעלה השחר.
בבוקר לקחה הבחורה ושחררה את הגוזל באותו מקום בו היא מצאה אותו. הסובבים אותה היו אסירי תודה שהם קמו לבוקר חדש והגוזל היה עדיין בחיים. על גזע העץ היא תלתה שלטים המבקשים-מודיעים לכל העוברים ושבים להזהר. היא גם הניחה קופסה קטנה עם מים וקופסה שניה עם אוכל, בתקווה שהגוזל יבין מה עליו לעשות.
אך הגוזל המשיך לפעור את פיו, בציפיה שהוריו יאכילו אותו. פה ושם הוא קיפץ הלוך ושוב, מנסה לעוף (בלי שאפילו ידע זאת, הטבע טבוע בתוך הגנים שלו), אך הדבר עדין לא עלה בידו (או בידה - הוחלט שזו גוזל ממין נקבה, ורק אין אנו יודעים איך קוראים לגוזל ממין נקבה).
כיון שאוכל ושתיה אין, הגוזל צייץ, פעם אחר פעם, קורא להוריו שיבואו, מעין נקודת ציון (כמו שאנו משתמשים ביכולת "מצא את הטלפון החכם" כשזה נעלם או נגנב). מאין היה לו כוח לצייץ, נפלא הדבר מלהבין. הוא בשלו, עיקש, נחוש, יודע שכך יגיע מי שצריך להגיע. זה הוא ידע בלי אפילו לדעת איך ומאין.
בינתיים החלו לעופף עורבים, שלעומת הגוזל הם ענקים בני ענקים, אך אותה בחורה עמדה על המשמר, במרחק מה מהגוזל, להשגיח, להפריח כל פרחח שלא הוזמן, להודיע להולכי-על-שתיים שעליהם להזהר משנה זהירות בשעה זו.
הגוזל הפך למרכז הפעילות השכונתית. שכן עצר לראות במה המדובר, שכן הגוזל כה קטנה שקל מאוד לא לראותה. "יש לו חברה משוגעת לציפורים, אולי היא תגיע, מרחק חצי שעה נסיעה, לקחת את הגוזל"? שכנה התקשרה למרכז לטיפול בחיות לקבל מהם הנחיות (אפשר להאכיל ולהשקות או אסור? מה מותר לתת? מה ניתן לעשות עבור הגוזל?). והבחורה פנתה לבתי חולים לחיות בסביבה וחרשה את האינטרנט בתקווה ללמוד מה לעשות.
לילה שני עמד לרדת. הגוזל שהתרוצץ לו מהלך היום על הדשא, התעייף, וגם ציוציו נחלשו ופסקו. הגיע הזמן לשון! איך הוא שורד, בלי לאכול ובלי לשתות, נפלא מכל הסובבים. אחד מהם נסע לקנות טפטפת, ואחרי חיפוש בכמה רשתות, הוא ניגש לבית מרקחת, והרוקחת האחראית שלבה נכמר, נתנה לו שני מזרקי פלסטיק קטנים, בדיוק בגודל המתאים לטפטף טיפה אחר טיפה למקור הגוזל שנפתח ונסגר בתקווה שהוריו יאכילו אותו.
האם הוא ישרוד את הלילה השני - הפעם לא בדירה כי אם בחצר, שם הרבה ציפורים מהלך היום, ואולי מישהי מהן תקח חסות עליו?
יודע אני שכולנו על קצות הכסאות, מתוחים ורוצים לדעת מה יקרה, מה עלה בגורל הגוזל, ולמרות שאני יודע את שקרה, גם אני חרד ומתוח, מצפה לשמוע את ההמשך.
ובכן, לאחר שהגוזל נעלם מהקופסה עם השמיכה המיוחדת שלו, ולאחר שכבר כמעט איבדנו תקווה (ואף יצאנו לחפשו עם משלחת חיפוש רשמית, מצוידים בפנסים מיוחדים, כל שעל ושעל בדקנו הלוך וחזור, אך הוא לא נמצא!) ... למחרת בבוקר התעוררנו מציוציו העקשניים: "נו באמת, הגיע הזמן לקום. כבר כמה שעות לאחר הנץ החמה, ואני רעב וצמא. קומו בטלנים, הגיע זמן הבוקר! אני מחפש את הורי, והיום אני מתכונן לעוף"!
כך הגוזל, ואנחנו ברקיע השביעי. לא, לא למדנו לעוף, כי אם לבנו התמלא שמחה אדירה, וכבר חשב להתפרץ ולהציפנו אושר עילאי. נמצאה האבידה, שרד הגוזל את לילו השני בלי אמא, ובדרך פלא (היא דרך הטבע) הוא עדיין בחיים. לא רק בחיים, כי אם הצליח להגיע לאמצעיתו של שיח, בגובה של מספר סנטימטרים מעל האדמה, ומשם הדרך אחת: למעלה, למעלה!
לחיים כוח משלהם, והגוזל נאחז בחיים. בלי לדעת, בלי להבין, הוא נלחם, לא ויתר, התעקש, והוא עדין אתנו. גוזל-של-פלא, הגוזל של הבחורה שסרבה לאבד תקווה והשקיעה בו את כל האהבה שבלבה. עד כמה טוב ויפה ונהדר שמאגרי האהבה הם אינסופיים, ומה שניתן לגוזל לא גזל ולו במעט מכל שיש ועוד ינתן לאחרים - בני אנוש כמו גם יצוריו האחרים של האלוהים.
