מהם המאפיינים הפוליטיים של הציבור הניצב היום מול נתניהו? האם בכלל יש כאלה? מה הם המרכיבים שלו? האם יש כאן יסודות ראשונים לכוחות הרס הנושאים בחובם איומים על המערכת הפוליטית הלגיטימית של הדמוקרטיה הישראלית? ואולי הם עושים זאת כבר עכשיו בעצם קיומם?
מול נתניהו ניצבות שתי קבוצות פעילים עיקריות. האחת מורכבת ממתנדבים, שאותם מלכדות השנאות למיניהן: עוייני הימין, שונאי 'גוֹזְלֵי השלטון' ממפא"י הנאצלת. חלקם בוגרי המאהל ז"ל, בשד' רוטשילד ב-2011. כאן מצויים גם שונאי כל המחזיקים ב"אין עם מי לדבר", שהם כידוע הבוגדים רח"ל, באשליות אוסלו המתוקות.
לקבוצה השנייה, מהות של חמ"ל. של שירות חובה. היא גויסה בשקידה, אחד לאחד, על-ידי קרנות שוחרות טרף למיניהן. בה עיתונאים, אנשי רוח (קרי שחקני תיאטרון, סופרים, גם ידועים בעמם, עיתונאים, אמנים האוחזים במפסלת). חברי הקבוצה הזו מודעים היטב לחלווה המתוקה המרוחה על פרוסת לחמם. הם, או חלקם, נושאי תפקידים בעמותות ובארגונים הממומנים על-ידי
הקרן החדשה לישראל, ו/או בנדיבות ליבן השופעת של מדינות אירופה. הם מודעים לכך שאלה המזמינים מהם עבודות "שייכים", לאותו חמ"ל, לאותה קַסְטָה. לאותה קבוצה הקרויה שונאי נתניהו.
שתי קבוצות אלו עובדות יחד. מבינות הזו את זו בקריצת עין. אין הן נושאות על דגלן את ביטחון ישראל ולא את טובת הפריפריה, גם לא את בריאות הציבור באמת (ע"ע המאבק הדמגוגי שניהלו נגד מתווה הגז), ובקצרה, לא האידיאולוגיה מניעה אותן. האידיאולוגיה פסה מן הארץ. היא הוחלפה על-ידי מחירי הפרי-לי. על-ידי שנאת נתניהו אשר מילאה את מקומה.
אפשר לבחון את התהליך גם מזווית מעט אחרת. כיצד נתחברו הקבוצות. הדבק, המדיה, היא שמחברת. בה הבון טון היום הוא, שוב, שנאת נתניהו. אם אתה רוצה להיות שייך, עליך להפגין זאת בכלים העומדים לרשותך. האם המדיה הכריזה מלחמה בנתניהו? כן. אני יודע שמצויים קוראים שירימו גבה. התגובות שיגיעו יכללו את השאלה 'האם לא הגזמתָּ'? אבל המציאות המטורללת הנשקפת ונשמעת לאזנינו הדוויות, כמעט יומיום ושעה שעה, מערערת את האמונה הטבעית, אולי הנאיבית, שהעלייהום על נתניהו (ועל בניו, ועל רעייתו), הוא לחלוטין מקרי.
ונקדיש מעט התבוננות מפוקחת בתהליך: הגיוס הבלתי נגמר של אנשים מעולם האמנות, גם אמנות הבמה, המוזיקה, המימון שמצוי בשפע, כל זאת לארגון ולהקמה של "חברה אזרחית", המשלבת ומשתפת את המערכת המשפטית שאימצה, מעשה טלית שכולה תכלת והיתממות, שכולה טהרנות משפטית מזויפת, משל הפכנו למדינת הוותיקן (היי!
רות דוד מאחוריכם!). כל אלה ציידו את המדיה ואת המערכת המשפטית שלא כדין באגרוף הממחיש ואומר לנו יומיום: יש כוח המאפשר לצפצף עליכם בריש גלי. על הממשלה, על מוסדותיה, על החלטותיה. גם על חוקי המדינה. ההתחסדות ממחישה את ההתגייסות הטוטאלית של מערכת "עשיית הצדק", נגד המשילות, נגד הממשלה. תהליך זה מעלה את השאלה אם המדיה בלהיטותה ליצור עוגן כביכול לכול תנועת הביקורת הזו, לא עשתה צעד אחד יותר מדי? אם אכן כך הדבר, תצמח מכאן רעה גדולה מאוד לדמוקרטיה שלנו.
החוק שוב איננו מרכיב מרכזי בשיקולי המדיה, כפי שאיננו מרכיב מרכזי בעיני החוק והשופטים. ההדלפות הקבועות מכתבי האישום נגד נתניהו הופכות אותם לבולענים המאיימים לבלוע את מגישיהם עצמם. מדי יום מתגלה רפיסותם המשפטית. יותר ידיעות על מסמכים שלא נמסרים לפרקליטיו של נתניהו. יותר הדלפות מהקלטות של חקירותיו (כיצד הגיעו לכתבים ה"מכסים" את הפרשה? רוח הקודש היא שמוסרת אותם?)
בקיעים ראשונים בסצינה הפוליטית הסוגרת על נתניהו
והנה דומה שחל שינוי. לפתע התבהרו השמיים. יש פרצות בחומה שנבנתה בשקדנות כה רבה סביב נתניהו. יש שברים ראשוניים בסצינה הפוליטית שהחלה לסגור ולהתעבות סביבו. הפירצה החשובה מכולן היא העיתונות האינטרנטית והמדיה החברתית. לכאן יכול כל דכפין להגיע. לנמק את דעותיו, לזכות בקוראים, ובעיקר לקרוא: "אני כותב משמע אני קיים!"
אחד הביטויים לצוהר שנפער הוא המינוי של
מבקר המדינה החדש, מתניהו אנגלמן. אנגלמן לא היסס לשבור את הכלים. הוא שינה את הרכב הוועדה האמורה להחליט על בקשת נתניהו לסיוע במימון משפטו. אנגלמן חוטף וגם יחטוף מהתקשורת, אך עובדה זו אינה מרתיעה אותו. ומתברר כי ההרכב אותו יוזם המבקר החדש לגיטימי לא פחות מקודמו. הוועדה תמנה שמונה חברים (לא שישה כיום). שתי שופטות בדימוס יכהנו במשותף כיושבות-ראש הוועדה וכן שלושה מנכ"לים (לשעבר) בכירים במשק, מומחים במדיניות ציבורית.
אנגלמן החליט עוד כי לראשונה תהיה בוועדת ההיתרים נציגות לפריפריה, למגזר החרדי וליוצאי אתיופיה. לשיטתו, "הרחבת הוועדה תאפשר שילוב של מומחים מתחומים שונים (משפט, כלכלה וניהול ציבורי), לצד הרחבת מגוון הדעות ושילובן בוועדה של קבוצות שונות בחברה הישראלית".
החלטת המבקר באה אחרי שבשבוע שעבר (חמישי) התפטרו שלושת חברי הוועדה בהרכבה הקודם, השופט בדימוס
עזרא קמא, נורית ישראלי ואביגדור רביד, במחאה על התערבות המבקר בעבודתם. כמה ימים קודם לכן העביר המבקר ביקורת חריפה על החלטת ועדת ההיתרים לדרוש מראש הממשלה נתניהו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל בעבר מבן-דודו נתן מיליקובסקי. הנה כי כן המציאות שלנו היא לא של שחור ולבן. הבחירות הקרבות הן שיכריעו.
