בשבוע שעבר כתבתי כאן כך: "בינתיים, עד שנגיע לטוב הצפוי, דומה שאין גבול לשפל שאנחנו יורדים אליו. הרבה פעמים חשבתי שיותר גרוע לא יכול להיות והתבדיתי, ירדנו נמוך יותר." זה היה לקראת שבת שבה חל תשעה באב. כעת, בסופו של שבוע שנפתח בצום תשעה באב (שנדחה משבת) ובו עברנו שלושה פסקי דין בנושא אחד, שיצרו סערות תקשורתיות, מתברר ששוב התבדיתי, שכן ברור לגמרי שירדנו נמוך יותר מאי פעם בעבר. נכון לעכשיו, תשעה באב הוא היום הכי נמוך בלוח השנה שלנו; ביום הזה אירעו לעם ישראל המאורעות הקשים ביותר לאורך כל ההיסטוריה. אבל משום מה אנחנו נוטים לשכוח שאת טיבו של היום קבענו אנחנו, בחטא המרגלים.
הנטייה שלנו להתמקד במה שלא טוב, במחצית הריקה של הכוס במקום במחציתו המלאה, היא הניצבת בבסיס החורבן, וזה נכון לכל חורבן. למרבה הצער, אצל חלק גדול מאיתנו הנטייה הזאת לא השתנתה מאז, אנחנו ממשיכים להתמקד במה שלא טוב. כל הזמן ובכל עניין מצביעים על מה שלא טוב ואומרים בביטחון שבעתיד יהיה גרוע יותר. די לצפות במהדורת חדשות כלשהי באחד הערוצים המובילים כדי לראות עד כמה זה נכון, עד כמה אנחנו ממוקדים בחיפוש אחר מה שלא טוב. והבעיה הגדולה בכך היא שמזווית ראיה כזאת גם את הטוב מפרשים לשלילה. ומשכך מפרשים, הטוב מתהפך לרע ומקבלים בדיוק את מה שממנו פוחדים. זה מה שהיה בחטא המרגלים וזה הולך ונמשך למרבה הצער.
וזה נכון גם אם מתמקדים ברע כדי להילחם נגדו, גם אז עוסקים ברע ומעצימים אותו. אבל אפשר גם אחרת. ליתר דיוק אפשר להפך, להפוך לטוב את מה שנראה רע. לא ניכנס כאן להסברים עמוקים בממד הרוחני של הדברים, אבל אם התמקדות ברע מגבירה אותו, ברור שהתמקדות בטוב תגביר את הטוב וביתר עוצמה, כי "מרובה מידה טובה". ואת זה מלמד אותנו משה רבנו בפרשת השבוע וָאֶתְחַנַּן. אחרי שהוא סוקר את ההיסטוריה הקרובה, כולל הנפילות הקשות בדרך, הוא אומר (דברים ד): [א] וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם. ומכאן ואילך הדרכה מפורטת של משה רבנו.
הפרדה באירועים - הדרך לקדושה
העיקר מה שהוא מדריך אותנו זה לא כיצד להילחם נגד הרע אלא כיצד להתמקד בטוב וממילא כיצד להגביר אותו. כמובן, צריכים לזהות את הרע כדי להתרחק ממנו: [ג] עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה', בְּבַעַל פְּעוֹר: כִּי כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר--הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ. לא להתמקד בחומריות, לא להתמכר לרבדים הנמוכים של החיים - שזו המשמעות הפנימית של חטא בעל פעור - אלא לשאוף גבוה, להתעלות רוחנית. ואת ההתעלות הזאת משיגים ברובד המעשה דוקא, בעשיית המעשה הנכון: [ו] וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ומקבלים על זה בונוס, גילויי הערכה מהגויים.
אבל בינתיים מתעקשים אצלנו ללכת הפוך והשבוע זה הגיע לשפל חדש. שמעתי כאלה שטוענים כי הפרדה היא חומרה שהמציאו לאחרונה. גם אם זה היה נכון זה לא משנה, יבורך מי שהמציא את זה כי את התוצאות הקשות של הערבוב בין המינים אנחנו פוגשים בחדשות כמעט מדי יום. אבל זה גם לא נכון, והנה המקורות (סוכה נא/א): מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו; במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול... זה במשנה. ובגמרא שואלים מהו אותו תיקון גדול? והתשובה: התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. והרמב"ם מסביר: כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. נו, אז זה לא משהו שהמציאו החרדים בדור האחרון.
אבל אולי חכמי המשנה המציאו את זה, למה זה אמור לחייב אותנו? זה מחייב כי מפיהם אנו חיים, אבל גם הגמרא שואלת את זה, כדי להבין לא כדי לערער על סמכותם, ומשיבה שהסתמכו על פסוקים בנביא (זכריה יב): [יב] וְסָפְדָה הָאָרֶץ, מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית-דָּוִיד לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד--מִשְׁפַּחַת בֵּית-נָתָן לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. בשעת הספד גברים לבד ונשים לבד, קל וחומר בשעת שמחה שצריכים להפריד שהרי מתוך שמחה יותר קל להיסחף לקלות ראש. המתנגדים להפרדה מתנגדים לקדושת עם ישראל וזה עומק השפלות שאליה מנסים לדרדר אותנו. ומעומק השפלות כל שנותר הוא לעלות מעלה מעלה עד שנזכה לאמור בהפטרת השבוע (ישעיהו מ): [א] נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם.
