הבמאי הקוריאני בונג ג׳ון-הו לוקח את הצופים בסרטו השביעי המשופע בצילומי תקריב, לעומק ולבטן של המתרחש בלב בני משפחה קוריאנית מזת רעב. יצר הקיום גורם לכולם להעמיד פנים ולהתחזות למי שהם לא - ובכך, להתקבל במשפחה מבוססת ועתירת הון. לאחר שהצופים חוזים באופן ממשי מהו רעב ועוני בהם המשפחה טובלת, הבן בעל התעוזה מתחזה למדריך של הבת במשפחה העשירה. הוא רוכש גם את ליבה, וממליץ על אחותו כמטפלת תרפואיטית באמנות לבן הקטן במשפחה אליה הם נספחים. לבקשת הבימאי, ולטובת הצופים, לא ניתן להמשיך ולספר את ההתרחשויות הכה מפתיעות, והמטלטלות את הצופים תוך שימוש במיגוון סגנונות-סרטים, ובכך מצמיד את הצופה למסך בהתרגשות ומתח שאינם מרפים ממנו לדקה, עד הסוף הלא צפוי. מה שכן ניתן לציין הוא משחקם המדהים והכובש של כל שחקני הסרט: צ׳וי וו-סיק כאח הצעיר המתחזה למורה הפרטי לאנגלית לבת המשפחה; ג׳אנג היי-ג׳ין כמורה לאמנות לבן הצעיר הפרובלמטי כביכול; שניהם עם קסם אישי רב, העוזר להם להשתחל למשפחה העשירה. סונג קאנג-הו בדמות עסיסית כאבי המשפחה העניה; פארק סו-דאם כאם המשפחה העניה; ו- ג׳ו יו-ג׳אונג כאם המשפחה העשירה. בונג ג׳ון-הו (שמעריצו, קוונטין טרנטינו, הישווה אותו לסטיבן שפילברג) ביים, כתב את התסריט והפיק את הקונצרט הייחודי הזה שמאגד בתוכו את כל צורות האמנות גם יחד - צילום מרהיב של קיונג פיו הונג, בתאורה טבעית הנוסכת בך מסתורין במבוכי הבניין. הכתיבה מלאת ההומור, המתח והדרמה המסעירה, וההתפתחויות המכות אותך בבטן - כל אלה יוצרים סרט שכל סרט מתח או פעולה אחר מתגמדים לעומתו. והשימוש בתערובת הסגנונות שנראים כמו אסופה של כל מה שהיה אי-פעם בתולדות הקולנוע - כל אלה הם הגורמים לסרט ההולך להפוך לסרט קאלט בעולם כולו. עד כדי כך, שלמרות שפס התרגום לעברית נעלם כשהוא על-רקע לבן וללא מסגרת שחורה, (וודאי אין יותר מדי דוברי קוריאנית בישראל) - כל המרכיבים העוצמתיים בסרט סוחפים את הצופים ומותירים אותם ללא נשימה.