יש בתוכנו המתגעגעים לחמישה חברי כנסת ערבים שכיהנו בכנסות הראשונות, שהרבו בדברי חנופה לשלטון והשמיעו שירי הלל לממשל הצבאי, שאפילו יו"ר תנועת החרות, בגין, מצא עצמו בחזית אחת נגדם עם מק"י במאבק נגד הממשל הצבאי.
לצערי, גם חוגים רבים בשמאל נגועים בגישה הטוענת, מדוע חברי הכנסת הערבים מרבים להתמקד בנושאים לאומיים ואינם מקדישים מזמנם לנושאים חברתיים. חלקו השני של המשפט הוא שקר גס, כי מי שעוקב אחרי פעילות כל חברי הכנסת הערבים נוכח לדעת כי חלק הארי של סדר היום הפרלמנטרי שלהם מוקדש לנושאים חברתיים. והייתי מוסיף שמחובתם לתת ביטוי כן גם למאווים לאומיים של מיעוט לאומי אותו הם מייצגים.
בצדק כל יהודי מתקומם נגד מעלליו של שר ההיסטוריה, כאשר אנו קוראים את משפטו וקביעתו הנחרצת בעקבות תמורות, שחוללה המהפכה הצרפתית - "ליהודים החיים בתוכנו כאזרחים - הכל ליהודים החיים בתוכנו כאומה - לא כלום". למרבה הצער, חלקים גדולים באוכלוסייה הישראלית ישללו את שני חלקי המשפט, אם יהיה מדובר בערבים.
האם לא שאלנו את עצמנו מה קורה לנו, שהליבראליות שלנו לובשת היום דפוסים דומים, המתבטאים ביחסינו לאוכלוסייה הערבית החיה בתוכנו. הליבראליות שלנו משתמשת בדיוק באותן "פניני לשון" - "לערבים החיים בתוכנו כאזרחים - הכל, לערבים החיים בתוכנו כאומה - לא כלום". ויש שיוסיפו, "ולערבים החיים בתוכנו כאזרחים - לא כלום!"
זהות ערבית
המהפכה הצרפתית חטאה כלפי העם היהודי בכך שאימצה את התפישה, שגם יושמה במהלך שנים רבות אחריה, שיהודים ראויים לשוויון לא כיהודים אלא רק כפרטים המשתתפים וחיים בתוך גוף מדיני. למרבה הצער, לא נשאר מקום לאוטונומיה משפטית יהודית. מדינת הלאום שנוצרה לא הייתה סובלנית כלפי נאמנויות לאומה אחרת מלבד זו הצרפתית. המחיר, שדרשה המהפכה הצרפתית מיהודים תמורת כניסתם למה שהתגבש בצרפת, חייב ויתור על זהותם הלאומית ועל היותם אומה נפרדת. למעשה נדרשו יהודים לוותר על מרכיבים בסיסיים של הזהות היהודית. וזה מה שאנחנו עושים כיום לאזרחים הערבים החיים בתוכנו, כשאנחנו דורשים מהם לוותר על מרכיבים בסיסיים של זהות ערבית במחיר היותם אזרחים במדינת ישראל.
המהפכה הצרפתית מחקה את חרפת הציוויליזציה הדתית-קתולית שקדמה לה, בה בני אדם היו שווים רק מבחינת היותם "אחים בישוע". המהפכה הצרפתית מחקה את החרפה, שרק יהודים שהתנצרו יכלו להשוות את מעמדם עם שאר האוכלוסייה. באירופה של המאה ה-19 וה-20 ישנה כבר ציוויליזציה חדשה, לאומית חילונית, שאנחנו כיהודים התאפשר לנו להצטרף אליה כדי להיחשב בה לשווים. המחיר המקומם היה בכך, שנדרשנו לוותר על לאומיות נפרדת תוך דרישה בלתי מתפשרת לקבל את עול הלאומיות של ארץ האֵם כלאומיות אחת ויחידה.
לנו כיהודים ישנה תחושת מועקה מוצדקת מהתרחשויות מצערות ומקוממות, שפקדו אותנו בעת החדשה, כולל בתקופת המהפכה ברוסיה בשנת 1917 ובעקבותיה, כשנדרשנו לוותר על מרכיבים בסיסיים בזהות הלאומית כמחיר לקבלת זכויות. דווקא לנו, בני העם היהודי, אסור לעשות את אשר עשו לנו. לכן קשה לי לקבל, שאנחנו נקבע לאזרח ערבי, החי בתוכנו עִם אלו מרכיבים כואבים בזהותו הלאומית מותר לו להתייחד, לְבַכּוֹת, להצטער, ואם ירצה לתת להם גם ביטוי טקסי, הוא חייב לקבל את אישורנו, ואם נאשר לו, נקבע לו בדיוק גם את התכנים.
האם יש לנו זכות לקבוע לתלמיד בבית הספר הערבי, שילמד רק את השירה והספרות שאנחנו אישרנו לו בתוכנית הלימודים? האם לנו יש זכות לקבוע גבולות לאופק החלום של התרבות הנעה לְעֵבֶר העתיד, ולקבוע על מה מותר להתרפק בתוך המטען ההיסטורי והתרבותי העשיר של הֶעָבָר? האם לנו יש זכות לתחום לתלמיד בבית הספר הערבי תחומים לאופק בעתיד, ולקבוע מה מותר ומה אסור לו לדלות יחד עם מוריו משפעת האוצר התרבותי העשיר הטמונה בעברו, וזאת במיוחד לאור העובדה שהוא, הוריו, הורי הוריו, הורי והורי הסבא והסבא רבתא שלו, יש להם זיקה למקום הזה, להיסטוריה שלו - זיקה של ילידי המקום הנקרא פלשתין?
ארון הספרים
האם לא השכלנו להתייחס לחמישית מאזרחי ישראל, שיש להם שפה, תרבות מאוויים לאומיים לא כפי שהתייחסה אלינו הנאורות של המהפכה הצרפתית. נאורות שקבעה מחיר קבלת דרכון של שוויון, בכך שנדרשנו לוויתור על מרכיב העם שלנו peoplehood. זה היה ויתור מכריע לא רק על שם או מילה, אלא על מרכיב בסיסי של הזהות היהודית ההיסטורית.
לצערי, מערכת החינוך הישראלית דורשת כיום באגרסיביות רבה מהציבור הערבי החי בתוכנו את מה שהיה שנוא עלינו, ומביאה זאת עד לידי אבסורד. בברוטאליות גדולה מונעת מהתלמיד הערבי להיפגש עם גלריה עמוסה של גדולי היצירה והתרבות הערבית. רשימה ארוכה של נכסי צאן ברזל בעולם התרבות הערבית נחסמת בפניהם אפשרות המפגש עם תלמיד ערבי בישראל במסגרת הלימודית בבתי הספר.
זה כבר לא אבסורד, זה גילוי של שררה ואטימות, שמונעים בכוח צווים מיוצרים בעולם התרבות, הספרות והשירה הערבית את האפשרות להפגיש את תכניהם עם חובש ספסל הלימודים בבית הספר הערבי בישראל. הוצאות לאור ברחבי העולם הערבי, המוציאות לאור את מיטב הקלסיקה של התרבות הערבית, חלקן הארי אסור שיגיעו לארון הספרים של האזרח הערבי החי בישראל. האיסור הזה הוא בבחינת חבטה אלימה שלנו בערכי התרבות העשירה של בני המיעוט הלאומי החיים בתוכנו. בני מיעוט שאנחנו עושים להם את מה שהיה שנוא עלינו לאורך יותר מדי שנים. מצער, שלא השכלנו כחברה להכיר, כי יש בארץ הזו חברה ילידית בעלת זהות לאומית.
