באיחור קל
111 אנשי משמר החופים האמריקני וארבעת אנשי חיל-הים האמריקני, שהוטבעו בטורפדו, ששיגרה הצוללת הגרמנית UB-91, בשייטם בספינת משמר החופים האמריקני 'טאמפה' בתעלת בריסטול באנגליה, בספטמבר 1.19, עוטרו בשבוע שעבר בעיטורי לב הארגמן.
הטבעת 'טאמפה' נחשבת לאובדן הגדול ביותר של אנשי צוות במשמר החופים במלחמת העולם הראשונה. על הספינה היו 131 אנשים. 'טאמפה' הוצבה במלחמת העולם הראשונה בחיל-הים האמריקני, ועסקה בליווי שיירות באוקיינוס האטלנטי. במהלך הצבתה ליוותה שמונה-עשרה שיירות, ובהן 350 ספינות סוחר, ששייטו בין נמלי בעלות-הברית, כשהיא חמושה בארבעה תותחים 3 אינטש. 'טאמפה' איבדה רק שתי ספינות סוחר במהלך הצבתה, ועוטרה בצל"ש על תפקודה.
עיטור לב הארגמן הונהג בארצות-הברית רק בשנת 1932, ואנשי משמר החופים היו זכאים לו רק משנת 1942. לאחר כעשר שנים, הוא הוחל רטרואקטיווית מאפריל 1917, אך רק בשנת 1999 החלו לטפל בעיטור אנשי 'טאמפה', ועיטורם אושר כעשר שנים אחר כך. את העיטור קיבלו בני משפחות הנספים, לרוב נכדיהם. ואילו אצלנו,
פסק בג"ץ, כי רב"ט חגי בר-אוריאן, לוחם גולני, שנהרג ב-13 באוקטובר 1964, כשהציל את חבריו למוצב במובלעת הר הצופים בירושלים מהתפוצצות רימון, לא יעוטר, ומשפחתו תסתפק בתעודת הערכה, שנתן לה רא"ל
גדי איזנקוט, בהיותו רמטכ"ל, כי אין מקום לחריגה מהכללים, שקבע צבאנו.
שתי קבוצות חיילים במוצב "מצוף קדמי" עסקו בהחלפת מנגנוני הפעלה של רימון נפיץ מסדרה חדשה, כשלפתע הופעל אחד הרימונים. בר-אוריאן רץ עם הרימון אל מחוץ לחדר, כדי לזורקו במקום, שלא יסכן את חבריו. במהלך ריצתו התפוצץ הרימון בידו, והרגוֹ. יתר החיילים, ששהו במקום, לא נפגעו.
איל שרגאי, אחיינו של בר-אוריאן, דרש מהרמטכ"ל להעניק לו צל"ש, או עיטור; וכאמור, דחה בג"ץ את דרישתו לכנס את ועדת הצל"שים לדון בעניינו. כלומר, בית המשפט קידש את הנוהל, הפסול מעיקרו, בעיניי, לא לכנס את ועדת הצל"שים על אירוע, שהתרחש מזה זמן רב. גם אם יש מקום להגדיר אירועים כחריגים, זו החלטה, שנתונה בידי הרשות [צה"ל - אב"ץ].
השופטים קבעו, כי במקרים מיוחדים וחריגים ניתן (ופעמים אף ראוי) לסטות מהנחיות פנימיות. "סטייה מהנחיות פנימיות חייבת להיעשות גם היא תוך הקפדה על כללי המשפט המינהלי וככזאת עליה להיעשות בשוויון. כלומר, לחול באותו האופן במקרים שווים".
דווקא לאור הליקויים הרבים, שמצאתי במחקריי על עיטור חיילי צה"ל, ראוי היה, שבג"ץ יורה לצבא לתקן את טעויותיו ואת מחדליו. התיקון אינה בושה, אלא כבוד לארגון, שהגיע לבגרותו, ומכיר באפשרות שטעה בשיקוליו, או פסח על אירועים במהלך השנים, כנעשה בכוחות המזוינים של ארצות-הברית, של צרפת ואפילו של בריטניה.
אוכל טוב ירושלים
נפשנו שלושה לילות במלון 'אגריפס' הירושלמי, הנמצא על גדותיו של שוק מחנה יהודה, ונהנינו מאוד. השוק מדהים, וגם בביקור שלישי בו בשנים האחרונות לא שבענו מראותו. הכרתי את השוק כשהייתי סטודנט, לפני כחמישים שנה. עבדתי במרכז העיר, ופעם-פעמיים בשבוע הייתי חוזר לביתי בקריית יובל עמוס בסלים ובשקיות מלאי כל טוב. מאז השתנה השוק, עבר מתיחת פנים, ייפוי וניקוי, והביקור בו תענוג. שוטטנו ברחובות הגדולים, המחברים את רחוב יפו עם רחוב אגריפס, ובסמטאות הקטנות. המראות, והריחות מדהימים. ישבנו בבית-קפה באחת הסמטאות, וצפינו בעוברים ושבים. פסיפס אנושי מדהים בגיוונו. בנוסף לחנויות ולדוכנים, יש בשוק מגוון עצום של מסעדות ושל בתי-קפה.
היינו רעבים, והוצאתי מכיסי את רשימת המסעדות, שתכננו לבקר בה. בחרנו לפתוח את סיורנו הגסטרונומי במסעדת ׳איש טבח׳ (רחוב השקמה 1 - פינת רחוב בית יעקב 3. טלפון 02-6232997) בשעת אחר-צהריים מוקדמת ביום חול. המסעדה הייתה ריקה כמעט, ומלצריות חביבות הושיבו אותנו, והגישו תפריטים. ׳איש טבח׳ מגיש את הבשר קצוץ בתוך מעטה בצקי, אחרי שהם נאפים בתנור - קוראים לזה, שמבוּראכּ: מעין קונכיית בצק, שבתוכה ואִתה נאפה הבשר המתובל. על המנה יוצקים רטבים שונים, והיא משביעה, טעימה ומספיקה. בנוסף, הוגשו לשולחן סלט ירקות ברוטב טחינה, תפודים מטוגנים וסלטים קטנים - מנה גדולה ומשביעה.
לאשתי הייתה הסתייגות כיוון שביקשה, שלא ישימו כוסברה במנתהּ. המלצריות התנצלו, והחזירו את המנה למטבח בלי ויכוח. כעבור כמה דקות יצאה עבורה מהמטבח מנה בלי כוסברה, ואשתי חגגה עליה. על מנה אסדו ועל מנה סיסקה עם קנקן מים ועם בקבוק סודה שילמנו 139 שקל ותשר, ויצאנו מרוצים.
למחרת נחתנו במסעדת ׳דוויני׳ (בית יעקב 6 - ממש מול ׳איש טבח׳), שהכרנו לפני כשלוש שנים, כשעדיין הגישה רק כרובית מטוגנת בפיתה, והתלהבנו. עתה ההיצע מגוון, והשירות (מוקדם אחר-הצהריים ביום חול) אישי ומעולה. את המנות ניתן לקבל "סגורות" (בפיתה), או "פתוחות" (על ברוסקטות מפיתה מטוגנת). הזמנו אוסובוקו פתוח וסינִיה מוגזמת על בסיס טחינה. שתי המנות היו טעימות ומשביעות.
כל אחד מאתנו קיבל שוט של ערק שקדים על חשבון הבית, והוספנו סודה ומים. קמנו מהדלפק מרוצים מאוד ושבעים, והשארנו 82 שקל ותשר.
לאור העובדה, שלא מיצינו את ההיצע, החלטנו לחזור למסעדה למחרת. המלצרים התחלפו, והאווירה הנעימה נותרה בעינה. הזמנו טלה (פתוח) ודגי ברבוניה (סגור) עם כוס ערק שקדים, ונהנינו מאוד. הותרנו 90 שקל ותשר, ויצאנו עם שקיות הירקות והפירות, שקנינו בשוק, לעבר מכוניתנו, שנשארה בחניון מרוחק כיוון שבשוק מחנה יהודה יש בעיית חניה.
שתי המסעדות כשרות, ואינן מגישות קפה. כיוון שהרגשנו צורך עז לשתותו, נכנסנו לחנות ׳שוּק קפה׳ (ברחוב אפרסק), וברק הכין לנו קפה מעולה.
מיותר וחצוף
אב ובנו נדקרו בכפר עזון שבשומרון כשבאו לטפל בשִיניהם. הפיגוע חשף, שעשרות ישראלים מגיעים לעזון לטיפולי שִניים, לקניות ולטיפול ברכבם, למרות הסכנה, כיוון שהמחירים בכפר זולים יותר.
הם מזכירים לי את הישראלים, שנוסעים לסיני למרות אזהרות המסע, ואת מי שנוסעים לטורקיה. אחר כך בחוצפתם יבקשו את עזרת המדינה לחלצם.
ניצלה מסכנה גדולה
שיירת המכוניות של האו"ם נעצרה בשעה חמש אחר-הצהריים בערך, ביום שישי, 17 בספטמבר 1948, במעלה גבעת שאהין (כיום: רחוב הפלמ"ח - פינת הגדוד העברי, ליד מוזאון אמנות האיסלאם) על-ידי ארבעה חמושים, שחיכו לה בג'יפ, שנגנב כמה חודשים קודם לכן מהאו"ם. השיירה הייתה בדרכה מארמון הנציב לפגישה בביתו של ד"ר דב יוסף, מושל ירושלים (לעיר היה מושל ישראלי כיוון שלא הייתה בריבונות ישראל, לפי החלטת החלוקה של האו"ם).
אחד מהשלושה - כיום אנחנו יודעים, שזה היה יהושע כהן, ניגש למכונית השלישית, וירה בשניים מיושביה - ברוזן השוודי פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם, ובקולונל אנדרה סארו הצרפתי. עד שהגיעה השיירה למתקן רפואי, מתו שניהם מפצעיהם. סרן משה הילמן, קצין הקישור הישראלי, שנסע בשיירה, לא נפגע. יחד עם ברנדוט מתה בדיעבד תוכניתו לבטל את הישגי מלחמת הקוממיות, ולגמד את מדינת ישראל. כלומר, ישראל ניצלה מסכנה גדולה.
המתנקשים - משולם מקובר, אברהם שטיינברג,
יצחק בן-משה (מרקוביץ') ויהושע כהן, חברי מחתרת לח"י, שזו הייתה פעולתה האחרונה - תחת הכותרת "חזית המולדת". סיום רועם לכשמונה שנותיה הסוערות של המחתרת.
את הריגת ברנדוט תכנן יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, לאחר שהרוזן התעלם מהתרעות חריפות, ששיגרה אליו לח"י. זטלר קיבל את ברכתו של האידיאולוג ד"ר ישראל אלדד (שייב), חבר מרכז (מפקדת) לח"י, ואת אישורו של
יצחק שמיר ("מיכאל"), חבר מרכז לח"י. יש ויכוח האם קיבל זטלר גם את אישורו של
נתן ילין-מור (פרידמן - "גרא"), החבר השלישי במרכז לח"י, שפיקד על הארגון כששמיר נכלא על-ידי הבריטים באפריקה. היחסים בין זטלר לילין-מור היו קשים מאוד, ואני מסופק האם שוחחו ביניהם.
תוכניתו של זטלר הייתה לסגור את שלושת מחנות לח"י בירושלים, ולרוקנם מאנשים, שיתפזרו, ויירדו למחתרת בכל רחבי הארץ עוד לפני ההתנקשות. חלקם ירדו לשפלה, ומצאו מחבוא; חלקם התגייסו לצה"ל; וחלקם נשארו בירושלים, והתחבאו. הם ידעו, שהמשטרה, המשטרה הצבאית והשב"כ (אז נקרא עדיין, ש"ב) יחפשו אותם. ואכן, אלדד, זטלר, ארבעת המתנקשים ועוד בכירים בלח"י (שפעל אז רק בירושלים, שכאמור לא הייתה בריבונות ישראל) לא נתפסו.
לעומתם, נתפסו ילין-מור, שהתחבא בחיפה (כנראה, לקראת חילוצו מהארץ בדרך האוויר למדינה קומוניסטית), ומתיתיהו שמולביץ (לימים - מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי
מנחם בגין). הם הועמדו לדין, ונידונו למאסר ארוך. ילין-מור השתחרר כיוון שנבחר לכנסת, ושמואלביץ - במסגרת החנינה שהוכרזה.
לפי יומן בן-גוריון, טען איסר הראל, ראש ה-ש"ב, שגילה את זהות המתנקשים. אני מפקפק בזה. כל תינוק בארץ ידע, שלח"י הרג את ברנדוט; וה-ש"ב, למרות יומרת ראשו, לא ידע יותר מזה, אז, למרות שהחדיר סוכנים רבים לשורות לח"י. יתר על כן, המשטרה גילתה בזירת ההריגה חלק של תת-מקלע שמייסר, שעליו הייתה, כנראה, ראיה: טביעות אצבעותיו של יהושע כהן. המודיעין של לח"י ידע, שאחד מקציני משטרת ירושלים מפעיל בית-בושת, ולחץ עליו להעלים את הראיה. החלק נמצא רק לפני כשנתיים (!) מאוחסנת בארכיון המשטרה בארגז משטרתי, שעליו סומן, 'נשק אינתיפאדה'.
במהלך החיפושים ברחבי הארץ נעצרו עשרות אנשי לח"י ועשרות אוהדים, והוחרמו ציוד, רכב, דלק, מזון, חומרי תעמולה, נשק ותחמושת. עצורי לח"י ביפו התמרדו, התגברו על השוטרים הצבאיים ויצאו לטייל בחוצות יפו, עד שנמאס להם, ושבו לכלאם.
אחר כמה שבועות הגיע איסר הראל למסקנה, שבכוח לא יצליח להתגבר על אנשי לח"י, ועצורי המחתרת שוחררו מבתי-הכלא בחנינה הכללית. הצעירים שבהם התגייסו לצבא, והמבוגרים נשלחו לבתיהם. ד"ר
אורי מילשטיין, עמיתי,
סבור, כי
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, עזר לשבש את חקירת הריגת ברנדוט. בן-גוריון - כמו אחרים - היה שבע-רצון מחיסול הרוזן, וב-31 בינואר 1951 נסגר תיק חקירת האירוע - כיוון ש"העבריין לא נודע". כלומר, הראל, שכביכול ידע מי הרגו את ברנדוט, לא העביר למשטרה את המידע שברשותו.
נהוג לחשוב, שירושלים עניינה את לח"י; ולכן, חוסל הרוזן. לדעת מילשטיין, התעניינו בן-גוריון והסובייטים בגורל הנגב ולא בגורל ירושלים. "דוח ברנדוט השני שאמור היה להגיע לדיון בעצרת הכללית של האו"ם בפריז, הציע למסור את הנגב לשליטת עבר הירדן, מדינת חסות של בריטניה. בדוח הומלץ גם להפקיע את חיפה מריבונות ישראלית, להפוך אותה לבינלאומית ולאפשר לכל מדינות ערב להשתמש בנמל שלה. במקביל, הבריטים גם הגיעו להבנה עם המלך עבדאללה שיעבירו לנגב את בסיסיהם מתעלת סואץ ומירדן...
"סטלין תמך בהקמתה של מדינת ישראל וסיפק לה נשק צ'כי במסגרת מאמציו לסלק את הבריטים מהמזרח התיכון" - ממשיך מילשטיין. "במסגרת המלחמה הקרה הוא ביקש להשיג לארצו נמל ב'מים חמים' שאינם קופאים בחורף. סטלין גם האמין, שמדינת ישראל תשתייך לגוש הסובייטי. ילין-מור ומשה סנה, אז סגן עורך
עיתון 'על המשמר', פעלו לממש אמונה זאת. "בן-גוריון ראה בברנדוט סוכן בריטי ומרגל מטעם הערבים ... הפקעת הנגב מתחומי מדינת ישראל הייתה בעיני בן-גוריון אסון ...".
מעניין לציין, כי יהושע כהן, שהצטרף לימים לקיבוץ שדה-בוקר, היה שומרו האישי של בן-גוריון וידידו. כמו-כן, נפגש בן-גוריון בשדה-בוקר עם זטלר לשיחות ארוכות, ולפי זטלר, לא הביע צער על חיסול הרוזן.
לימים יציע הראל לבן-גוריון לגייס כמה מאנשי לח"י ל'מוסד' - גם כדי ליישר את ההדורים בין יוצאי לח"י למדינה; והדבר אושר. בין השאר, התגייסו יצחק שמיר, דוד שומרון (עֵלי) והרצל ורהפטיג (עמיקם).
רימו וירמו
סוד גלוי הוא שהרבה פעמים היו אי-סדרים ורמאויות בבחירות לכנסת. לכן, איני מצליח להבין את ההתנגדות להצבת מצלמות, שיזהו את הבאים להצביע. כך, ניתן היתר רשמי לרמאות על-ידי ועדת הבחירות (שבראשה שופט מבית המשפט העליון) ועל-ידי היועץ המשפטי לממשלה.
