הטעיה נחרצת בהמשכים: מירב מורן, דהמרקר

מירב מורן, "שוד התחבורה הציבורית: היזמים מתעתעים בסמוטריץ' - ואנחנו משלמים את המחיר", באתר דהמרקר, 12 לספטמבר 2019. את הפקקים בישראל יוצרים כלי הרכב הפרטיים ולא אף אחד אחר, אז למה האצבע המאשימה לא מופנית כלפיהם? בעלי אינטרס שחומדים את כספי המדינה מטנפים על שירות האוטובוסים, ממאיסים אותו על הציבור - ואז מציגים הבלים כמו תחבורה שיתופית או אגרות גודש כפתרונות. יש מומחי תחבורה: אנשים שחקרו את הנושא שנים, עשו דוקטורט, קראו מחקרים ובדקו נתונים, והגיעו למסקנות. ויש את עיתון דהמרקר ואת הכתבת מירב מורן, שאינה מומחית לענייני תחבורה, אבל זה לא מפריע לה לגבש עמדה נחרצת, שאינה מתיישבת עם חזית הידע של המומחים, ולהפציץ בכתבות מטעות. כמובן איני סבור שדהמרקר צריך לחסום עמדות מגוונות. אין לי התנגדות שיתנו למורן פעם בכמה חודשים טור דעה, אבל העובדה היא שמי שקורא את העיתון מוטעה באופן שיטתי: הטענות (השגויות) שלה לא מוצגות כעמדה אלא כעובדות מוסכמות. אצל מירב מורן החיים פשוטים. צריך תחבורה ציבורית בניהול מלא של המדינה, ללא תחרות ללא יוזמות פרטיות, ללא תחבורה שיתופית, עם כבישים פקוקים, ונתיבי תחבורה ציבורית. לשיטתה, מי שרוצה לצאת מהפקק שיסע באוטובוס, פקק זה סבבה, עונש למי שרוצה דווקא להשתמש במכונית (או "בפחית" בהגדרתה). מומחי תחבורה מבינים שרצוי להפחית את העומס בכבישים, שלצד פיתוח תחבורה ציבורית, רצוי לאפשר שימוש ברכב פרטי בצורה סבירה. לא לכל נסיעה מתאים האוטובוס, והדרך היחידה לצמצם גודש זה לגבות תשלום על שימוש בכביש עמוס (אגרות גודש). לא במקום השקעה בתחבורה ציבורית אבל בנוסף. אין אפשרות סבירה לסמן נתיבי תחבורה ציבורית בכל הכבישים בלי לחסום לחלוטין גישה לרכב פרטי, ואין סיבה סבירה לעשות זאת. מי שמספיק חשוב לו, ישלם וייסע ברכב פרטי. לא מדובר רק בתאוריה, יש גם ניסיון עולמי - אגרות גודש (בניגוד מוחלט לטענות של מורן) מקטינות גודש, ומשפרות רווחה, במיוחד דווקא של החלשים (למי שכאן אובססיבי לענייני אי-שוויון) שנוסעים באוטובוסים בכבישים פקוקים. ומה לגבי שירותי הסעה כמו אובר? גם אם הם תורמים לגודש, אין סיבה לחסום את האפשרות של אנשים שרוצים שירות הסעה זול וזמין (בהשוואה למונית) בשביל להקטין את הגודש. את הגודש מקטינים על-ידי תשלום מחיר דרך. לפי ההיגיון של מורן, נחסום את אובר בגלל גודש, אפשר גם לחסום שימוש ברכב לאנשים מעל גיל 60/לנשים/לגברים/מה שאתם רוצים. חסימת אובר, כמו נתיבי תחבורה ציבורית, זו גישה של מתכנן מרכזי, תחליף נחות למנגנון המחירים. גם המתנגדים לאגרות גודש אינם מכחישים כי תשלום עבור שימוש בכביש עמוס מקטין את השימוש. (מדהים לא? גובים מאנשים כסף והם משתמשים במשאב פחות). הסיבות של המתנגדים הן אחרות, אבל את מורן גם זה לא מבלבל. לטענתה אגרות גודש לא מפחיתות גודש, הן רק דרך לסחוט עוד כסף מהציבור. אבל גם טענה זאת אינה מבוססת כלל: המשמעות של אגרות גודש, או "מחיר דרך" אינה העלאת מיסים, אלא שינוי מבנה המס: פחות על דלק/מס קנייה/אגרה שנתית יותר על שימוש בכביש עמוס, ללא הגדלת הנטל הכולל על ציבור הנוהגים. לסיכום: יש מקום לוויכוח אינטליגנטי ומבוסס עובדות על הפתרונות הרצויים לבעיות התחבורה בארץ. אבל מה שמירב מורן עושה בחסות דהמרקר זה פשוט בזיון. מצורף נייר מדיניות של שני שרייבר ושלי על אגרות גודש. עומר מואב ושני שרייבר, "כיצד ניתן לצמצם את הצפיפות בכבישים ע"י אימוץ אגרות גודש", נייר מדיניות 2017.06, דצמבר 2017. ניתן למצוא בנייר המדיניות תשובות לכל הטענות, אז אין צורך להגיב כאן עם הטענות הנפוצות אך שגויות. בעיקר הטענה שעד שאין חלופה "סבירה" אין לגבות תשלום על שימוש בכביש ברכב פרטי. עם או בלי חלופה סבירה, יש כאן משאב במחסור, והקצאה על-ידי מחיר יעילה יותר מהקצאה על-ידי עמידה בתור. [פורסם בבלוג האישי של עומר מואב]