כאשר אדם מנהל חשבון בבנק, בייחוד אם מט"ח בחשבון עקב הכנסות מחברה זרה, הוא עלול או עשוי בצדק לעניין את הבנק בהיבטי
הלבנת הון.
שלוש חלופות לטיפול ב Risk
מה אמור לעשות הבנק כאשר הוא רואה חשבון אשר עלול ליצור סיכון בהיבטים של הלבנת הון? בואו לא נשאל מה יעשה אלא נשאל מה רוצה היה לעשות: אפשרות אחת שהוא ירצה להתעלם מהסיכון. אפשרות שניה היא שהוא ירצה לשקול ולהעמיק את בדיקתו על-מנת להעריך אם יש סיכון ומה שיעורו, ואז יפעל מול הלקוח על-מנת לצמצם או נכון יותר לאזן את רמת הסיכון.
אפשרות שלישית היא שהוא ירצה לסגור את החשבון, להבריח את הלקוח לבנק אחר, או מתחת לבלטות ככל שהבלטות עומדות בדרישות החוק.
ומה יעשה באמת? מה שהוא יעשה באמת, הוא שישלב בכל אחד מהשיקולים האלה את החובות החוקיות שלו, ובכללן חובותיו החוקיות למתן שירות על-פי סעיף 2 לחוק הבנקאות.
כל אדם שקול היה אומר שהאפשרות השנייה תוך שילובה עם דרישות החוק היא זו שצריכה לנצח, בנוקאאוט.
פתרון מאוזן וחכם מול De-risking מטומטום
מחד אסור להתעלם מסיכונים, מאידך להבריח לקוחות זה נראה לגמרי מטומטם. האפשרות הריאלית היא להעריך אם יש סיכון, מה גודלו ואז להתמודד עמו, כפי שאמר כבר בימי בית שני רבי הון לבן: "לנהל את הסיכון ולא לאיין אותו".
איון סיכונים הוא הרסני לעסקי הבנקים, התעלמות מסיכונים היא הרסנית לעסקי הבנקים, והפתרון הוא כמובן בהערכת הסיכונים ובניהול שלהם.
איון הסיכונים והברחת לקוחות עקב סיכון על-פי הערכת הבנק נקראת בעגה הבנקאית De risking. חשבתי איך לתרגם לעברית את המונח הזה וחשבתי שדה-מרסקיות, או דה-מירסוק משורש רסק הוא המונח הכי מתאים כי בד-בבד עם איון הסיכון עלול הבנק לרסק את הלקוח.
כמובן דה-מרסקיות מונעת גם כניסת לקוחות עם שמץ של סיכון, וככל שיותר ויותר לקוחות דה-מרוסקים על-ידי הבנק, חייב בנק להדק את ספי הסיכון שלו על-מנת לפרנס את פקידי הדה-מרסוק הרבים שהוא גייס, עד אשר יישאר בלי לקוחות, ורק עם פקידי דה-מרסוק לרוב, אשר יוכלו לדה-מרסק רק את עצמם.
אסון יתחולל במדינה קקופנית מעבר לים אם הדה-מרסקיות תבוא מכוח יוזמה ממלכתית אשר הבנקים יחשבו שהם חייבים להיות נאמנים לה, ואז תוך כמה שנים כל תושבי קקופינה יהיו פקידי דה-מרסוק בבנקים, אבל אוכל לא יהיה שם.
למזלנו אנו אומה המנהלת סיכונים, אחרת היינו מתים מזמן
אנו אומה מנהלת סיכונים, זה טבוע בנו, אנו טובים במו"מ, טובים ב-DEBATE, אנו יודעים לשים שיקולים בצד אחד, ומשקלים בצד שני, ואז לשלב ביניהם ולהגיע להחלטות מיטבית. וכמובן בגלל שאנו חיים בעולם לגמרי לא ודאי, המשתנה בדינאמיות מטורפת, המשימה נעשית קשה מיום ליום. לפעמים מצליחים לפעמים כושלים. והיו גם כישלונות בגדול, אשר נובעים בעיקר משתן בראש, מאופוריה, מהרגשה של אנשים שכוח הכבידה הפסיק לעבוד עליהם, וככל שאנשים כאלה יושבים על צמתים יותר מרכזיים, כך רמת הסיכון של טעות בהערת הסיכון מאמירה לשחקים.
ניהול סיכונים הוא יקר, אבל רק לכאורה. קחו לדוגמה את מלחמת יום הכיפורים, אלי זעירא אמר "סבירות נמוכה", כאילו ניהל את הסיכון, אבל לא ולא, ניהול התיאורטי של הסיכון הוא אלגוריתם מסובך. אשר כהנמן (יבדל"א) וטברסקי (ז"ל) קיבלו עליו פרס נובל לכלכלה וכאשר נאמר "סבירות נמוכה" חובה להשלים "סבירות נמוכה" למה, לאיזה נזק, או לאיזו תועלת, וגם כאן אנו מדברים על אצבע אחת, על קצה קצהו של המזלג, העלם הזה הרבה הרבה יותר מורכב.
ואם כבר הטמענו תורה מאוד מורכבת להערכת סיכונים, לך תתחיל עכשיו לנהל אותם אינדיבידואלית מול עולם לקוחות, אשר מרביתם אינם בקיאים בשפת הסיכונים, ממש כפי שאינם בקיאים בשפת גידול החסה בשטחים. בקיצור, סיפור מהתחת, והרבה יותר קל לדה-מרסק את הלקוחות. אבל בנק שימשיך לדה-מרסק ימות, ורק בנקים שינהלו נכון את הסיכונים יחיו.
ומה קורה אצלנו בתחום הלבנת ההון?
ובכן לפי ההצהרות אנו דוחים מכל וכל את ה-דה-מרסקיות, ואנו דוגלים בניהול סיכונים ולא באיונם. בפועל, לדעתי לפחות במקרה האישי שלי, המצב הפוך.
להפעיל את הראש ולא פטיש בראש
כנראה שקיים מרחק רב בין ההחלטה בצמרת ובין הביצוע למטה בבנק. המעבר מאיון סיכונים לניהולם, הוא אתגר מאוד מורכב. כוח האדם של הבנק לא מוכשר כנראה לניהול סיכונים. ניהול סיכונים הוא היפוכו הגמור של עולם הציות, סיכון מנהלים עם הראש ולא עם פטיש בראש.
הבנק, בגיבוי בנק ישראל, מצ'פר את כוח האדם הזה על-פי הצלחותיו ולא על-פי ההצלחות המסחריות של הבנק, מה שעלול ליצור שני ראשים בבנק - ראש עסקי אשר מטרתו לפתח את עסקי הבנק וראש אחר אשר שואף לפתח את עסקי הדה-מרסקיות.
הבנק כבר הכין את הטפסים שלו, בנה תורה שלמה של עבודה, הדריך הטמיע, לימד את הפקידים לומר ללקוחות או שתציית או שנחנוק אותך אם לא תספיק לברוח קודם לכן, והכל לפחות לכאורה בניגוד בולט של מדיניות הצמרת "סיכונים מנהלים ולא מאיינים".
הבנק הצליח סוף-סוף להעמיד צוותים צייתנים המתעסקים עם לקוחות צייתנים, וכל היתר - דה-מרוסקים, ואז קשה לו פתאום להשליך לאחור את כל מה שהוא טיפח, ולהקים מערכת חכמה, אינדיבידואלית, המציעה ללקוח את מיטב סל השירותים אותו מציע הבנק על-פי חוסנו הפיננסי, על סמך בטחונות הלקוח, על-פי ההסכמים עמו, על-פי החוק, ועל-פי רמת הסיכון של הלקוח בהיבטי הלבנת הון. עוד פרמטר אחד במכלול הפרמטרים בלי מעצמות "ציות" באשר כאמור הציות הוא מונח הנוגד קיצונית כל אפשרות ניהול, כי ציות מונחת, וניהול, היפוכו הגמור של הציות, מתבסס על יחסי אנוש, מו"מ, הסכמות, דיון בין שווים וודאי לא דה-מרסקיות.
אני מכיר אותו, אני בעלה של אשתו
וברור שכאשר זה המצב, הוא מידרדר עוד ועוד, ואז מנסים לדה-מרסק לקוח שאף לטענת הבנק אין בו כל Risk, רק בגלל שהוא מסרב לחתום על הטפסים שהבנק רוצה שיחתום. אני מכיר אחד כזה, אישית, אני בעלה של אשתו.