בקלפי בה הצבעתי השבוע, הייתי אחד מבין עשרה שנתנו את קולם ל"ימינה" – 2.3% מהקולות בקלפי זו. כחול-לבן קיבלה כמעט 52%, המחנה הדמוקרטי זכה ל-24.3%, והעבודה-גשר ל-9%. ובכל זאת, כאשר עמדתי בתור – יתר המצביעים ואני איחלנו זה לזה "בהצלחה", והחלפנו חיוכים וכמה התבדחויות. מה שמלמד, בזעיר אנפין, שבחיים האמיתיים אנחנו קרובים זה לזה הרבה יותר מכפי שהפוליטיקאים מתארים זאת. הפוליטיקאים צריכים לבקש סליחה מכולנו על ההקצנה, השטנה, הסגנון. על כך שהם מתמקדים בתיאור השלילה שבצד האחר, במקום בתיאור החיוב שבצד שלהם. שהם מפחידים אותנו מפני היריב, במקום לחפש את המאחד. שהם הופכים התמודדות לגיטימית וחיונית על דעת הקהל למלחמה אישית רדודה. שהם בטוחים שכל הצדק בצד שלהם, במקום להכיר בלגיטימיות של ריבוי דעות. ועוד דבר שהפוליטיקאים צריכים לבקש סליחה עליו: הבטחות השווא והתחייבויות הסרק. על זה שהם מספרים לנו כמה טוב ונפלא יהיה לנו איתם, תוך התעלמות מהקשיים ומהצורך למצוא מקורות מימון לכל זה. על זה שהם מוכרים לנו לוקשים, כאילו אפשר לתת הכל לכולם בלי לקחת מאומה מאיש. ובקיצור: על זה שהם חושבים שכולנו מטומטמים.
|
הפאשלה הענקית של עמרי מניב בכתבה בערוץ 13 על מכינת עצם, היא רק תסמין לתופעת רוחב עליה התקשורת צריכה לבקש סליחה מכל צרכניה: רשלנות ועצלנות. ידיעות רבות שאתם קוראים, שומעים או רואים – אינן תוצאה של עבודה עיתונאית, אלא של מידע שדחפו דוברים ויחצ"נים. מדי יום, פשוטו כמשמעו, אני רואה ידיעות שכל תרומתו של העיתונאי להן הייתה הוספת שמו למעלה. כל הטקסט נלקח בהעתק-הדבק מהודעה שהגיעה אליו, ולעיתים הוא מתפרסם אפילו על הטעויות שיש בו. איך אני יודע? כי גם אני מקבל את אותן הודעות. רבים מהעיתונאים בישראל הפכו ל"עיתונאי גרבר". למי שאינו זוכר – גרבר היא חברה בינלאומית למזון תינוקות, שמוצרי הדגל שלה הם מחיות למיניהן. האוכל של גרבר מגיע מרוסק וממותק, וכל שניתן לעשות הוא להעבירו בכפית לפיו של התינוק. וזה בדיוק מה שעושים חלק לא-מבוטל מעמיתי: הם מקבלים את הידיעה מוכנה, מרוסקת וממותקת, ואז לוקחים כפית ומכניסים אותה לפה שלכם. וזה מה שקרה לערוץ 13: הם קיבלו את ההקלטות ערוכות ומבושלות, לא טרחו לבדוק את הנוסח המקורי, פרסמו אותן – ונפלו בענק. לא שהטעות הזאת, אשר מן הסתם תעלה לערוץ מאות אלפי שקלים, תלמד לקח את יתר העיתונאים הפועלים בצורה דומה. השילוב של התחרות והרצון להיות ראשון בכל מחיר, עם שכר נמוך ומעמד ציבורי נחלש המרחיקים צעירים מוכשרים מן המקצוע, יובילו לכך שעיתונאי הגרבר רק יהפכו יותר ויותר לעמוד השדרה של התקשורת הישראלית. זוהי התפתחות הרסנית במדינה דמוקרטית.
|
מי שחושב שאת הלשון הבוטה ביותר אפשר לשמוע ביציע המזרחי של אצטדיון טדי, כדאי שיסע כמה קילומטרים צפונה לשכונות החרדיות של ירושלים ויקרא כמה מן הפשקווילים המכסים את הקירות. הביטויים בהם נעשה שם שימוש – בעיקר מול גורמים חרדיים אחרים – הופכים את הסיור ברחובות מאה שערים, גאולה והשכונות הסמוכות לבלתי מתאים לילדים. בכל פעם מחדש אני שואל את עצמי: הם לא שמעו על "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים"? הם דוחים את דברי המשנה לפיהם "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא"? הם מחקו את ההלכות הנוגעות לאהבת ישראל ולדרך הנכונה להוכיח את החוטאים? ואין לי תשובות. לא רק על זה החרדים צריכים לבקש סליחה, אלא גם על ההתבדלות של רובם מכלל ישראל. רובם כידוע לא משרתים בצה"ל ולא עושים שירות לאומי, רבים מהם לא משתלבים בשוק העבודה, יש מהם שמרשים לעצמם לגזול את הציבור ולא לשלם מיסים, בעיות הגיור והשבת לא מעניינות אותם. גם זה מנוגד לחלוטין להלכה, ולא משנה כמה פלפולים יושמעו כדי לנסות ולהוכיח את ההפך. והכי חמור: מעשים כאלו הם חילול השם, עליו – לא עלינו – התשובה ויום הכיפורים והייסורים מעכבים את העונש, ורק המוות מכפר עליו. יש בחברה החרדית גילויים נפלאים של סולידריות, עזרה הדדית וגמילות חסדים. יש בה גם רבים שהם אוהבי ישראל ונחלצים למשימות הקשות ביותר (כמו זק"א ואיחוד הצלה). ויש בה גם כאלו המתנהגים בדיוק ההפך. אני לא יודע מי הרוב; כולנו יודעים היטב מי נראה כמו הרוב ומי נותן את הטון, לפחות בעיני המתבונן מן הצד.
|
בקצה השני מצויים הרפורמים, שמחסלים את העם היהודי – פשוטו כמשמעו. לא בדרכים אלימות, חלילה, אלא דווקא במה שהם רואים כדרכי נועם: איש הישר בעיניו יעשה; לא צריך תורה ומצוות, לא צריך הלכה; צריך להידמות לחברה הגויית ולהתערב בה. התוצאה ההרסנית של מעשיהם אינה עניין של נבואות זעם, הסתה או ניגוח. אלו הן עובדות מספריות ברורות. נעזוב את ההיסטוריה – בעיקר את גרמניה של המאה ה-19 וה-20. גם לא נדבר על ההלם המוחלט שהיה מנת חלקם של ה"גרמנים בני דת משה", כאשר גילו שאפילו נישואי תערובת אינם מצילים אותם מגורל זהה לזה של החרדים מגודלי הזקנים ולבושי השחורים. כן נעסוק במה שקורה היום בארה"ב, שם התנועה הרפורמית היא הזרם הגדול ביותר בקרב היהודים. התנועה הזאת משתתפת באופן פעיל בנישואים בין יהודים/יהודיות לנוצרים/נוצריות: ה"רבנים" שלה עורכים טקסי נישואין לצידם של כמרים. בתי הכנסת שלה נראים ומתנהלים כמו כנסיות, ובחלקם מוחקים בצורה שיטתית מן התפילה כל אזכור לארץ-ישראל ולירושלים. בכמה מהם אף ניתן לערוך טקסי Bark Mitzva לכלבים. התוצאה של כל אלו היא התבוללות של כ-60% מכלל יהודי ארה"ב – דהיינו רוב מכריע מכלל הרפורמים. זה אומר שיהדות ארה"ב הולכת ונעלמת, ונמצא מי שחישב ומצא שבעוד 300 שנה לא יישאר שם אף יהודי. כאשר זוכרים שארה"ב היא הריכוז היהודי השני בגודלו בעולם (אחרי ישראל), וכאשר מביאים בחשבון את חשיבותם של יהודי ארה"ב בתמיכתם של כל הממשלים בישראל – זהו אסון לאומי ממדרגה ראשונה. בקצב הזה, מה שהנאצים לא הצליחו לעשות באירופה – תעשה ההתבוללות בארה"ב. ומי שנותן לה יד, ישא באשמה שלא הייתה כמותה בתולדות העם היהודי.
|
כאן הרשימה ארוכה. למעשה, כל אחת מזרועות החוק וה משפט חייבת לבקש סליחה – לאו-דווקא מ"צרכניה" ומ"לקוחותיה" הישירים, אלא בעיקר מהציבור הישראלי כולו. ולא מדובר בעניינים ברומו של עולם – חקירות מתוקשרות או אקטיביזם שיפוטי – אלא בחיי היום-יום, שהם המשמעותיים מבחינתו של כמעט כל אזרח ישראלי. המשטרה חייבת לבקש סליחה על מחדלי חקירה, על פגיעה בזכויות עצורים, על היעדרותה מן הרחובות. הפרקליטות חייבת לבקש סליחה על סחבת, על מתן גיבוי לעבירות של שוטרים ופרקליטים, על יהירות ושכרון כוח, על זלזול בהוראות בתי המשפט. לשכת עורכי הדין חייבת לבקש סליחה על כך שאינה עושה דבר נגד הצפת המקצוע, מאפשרת למי שאינם ראויים לבוא בשעריו ואינה מסלקת אותם גם בדיעבד. השופטים חייבים לבקש סליחה על כך שאינם משתמשים בכלים שברשותם נגד תובעי סרק, ועל שאינם פועלים בתקיפות נגד עורכי דין שרלטנים. וכולם יחדיו חייבים לבקש סליחה על כך שבישראל של ערב ראש השנה תש"ף, הציות לחוק נתפש במקרה הטוב כהמלצה בלבד ובמקרה הרע כעניין לפראיירים.
|
שוב, לא בעניינים הגדולים אלא באלו הקטנים. מי שנוסע על המדרכה או חונה עליה. מי שזורק את האשפה ליד הפח במקום בתוכו. מי ששומע מוזיקה בקולי-קולות. מי שעורך מסיבה עמוק לתוך הלילה. מי שמקלל את הנהג שלידו. מי שסבור ששירות לקוחות פירושו שהלקוחות משרתים אותו. מי שאינו קם בתחבורה הציבורית בפני אלו המתקשים לעמוד. מי ש"חוטף" את האור הירוק ברמזור. מי שעוקף בתור. תחשבו לרגע איך היו נראים חיינו כאן, אם כולנו היינו נמנעים מהמעשים הקטנים והמעצבנים הללו. אתם יודעים מה? לא נמנעים מהם, אלא מצמצמים אותם בשליש. או שכל אחד היה מחליט שהוא מוותר רק על הרגל אחד שפוגע באחרים. אז הייתה לנו לא רק שנה טובה, אלא הרבה שנים טובות.
|
|