באוקטובר 1973 כמו רבים בארץ הזו נזעקתי מביתי ביום הכיפורים להתייצב בבסיס יחידת המילואים לה הייתי שייך, כי פרצה מלחמה. מלחמה, שהטראומה והפצעים שחרתה בזיכרון הפרטי של בני אותו דור ובזיכרון הלאומי מסרבים להגליד.
על הפצעים הפתוחים עד היום זורים ימות של מלח פרסומים מצמררים ששחרר גנזך המדינה. פרסומים לא מעטים מחזירים אותנו לימי יוהרה, שהרקיעו מאז אותה מלחמה, שהתרחשה שש שנים קודם לכן.
היוהרה, שהפיקה המלחמה ביוני 1967 נתפסה עם מכנסים מופשלות מוכתמות בחוסר מוכנות באוקטובר 1973. היוהרה שסגדה לעוצמה הצבאית נמצאה נכלמת ומובסת. הצבא נתפס ללא הערכה מודיעינית מדויקת וחוסר בציוד ובתחמושת.
כבר לפני מספר שנים גילה לנו גנזך המדינה מסמכים כמו זה של
צבי צור והרמטכ"ל דוד אלעזר
"צבא הגנה לישראל היה מוכן לחמישה ימי לחימה לכל היותר". מה שחשו חיילים רבים באותה מלחמה קיבל חותמת ממוסמכת של פרסומים ממשלתיים .
קשה היום לקרוא מסמך, המאשר את המחסור, שחווה על בשרו כל מי שהיה באותה מלחמה. אומנם, המסמכים אינם מחדשים הרבה. חשיבותם היא באותנטיות שלהם ובכך שהם מציגים תמונה ברגע האמת, תמונת הנהגה מבולבלת, שחלקים בתוכה פעלו מתוך אובדן עשתונות וחלק מההחלטות המעידות על היסטריה ואובדן דרך. הנהגה, שעם ישראל ברובו המכריע שם עליה את כל יהבו, בחר בה, בבחירות דמוקראטיות לפני המלחמה וגם מייד אחריה.
אני מבקש לברוח מהמסמכים, שמנפיק לנו גנזך המדינה. אני רוצה להתייחס למה שממאנים להביא לנו. ממאנים להביא לנו מסמכים המתמודדים עם השאלה,
האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים, שיותר מדי אנשים לא חזרו ממנה - 2656 חיילי צבא הגנה לישראל לא שבו לביתם. יותר מ-7000 חזרו לביתם פצועים חלקם קשה, והיו גם שחזרו אחרי עינויים קשים מנשוא בשבי המצרי והסורי.
לצערי, ממאנים להביא לנו את כל המסמכים, המעידים איך ברגל גסה רמסה הנהגה כל סיכוי לשלום. במיוחד אמורים הדברים כלפי ראש הממשלה
גולדה מאיר, שלידה ניצב שר הביטחון משה דיין, שסחרר את דעת הקהל בישראל כבר מאותם ימי ההדחה של לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים.
כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים ושלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים באפריל 1970מקבל נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי, הזמנה מנשיא מצרים, לפגישה בקהיר. בהזמנה מבקש נשיא מצרים לעניין את נחום גולדמן ביוזמת שלום של מצרים.
מאחר שנחום גולדמן קיבל אזרחות ישראלית בשנת 1962, הוא מצא לנכון להביא את דבר ההזמנה לגולדה מאיר, מי שהייתה ראש הממשלה. אנחנו יודעים שהיא אסרה על גולדמן להיפגש. אין לנו מידע על הדיון שנערך. כל מה שידוע לנו זה רק ממקורותיו של נחום גולדמן וממעט ביטויי הלעג פה ושם, שגולדה מאיר זרקה לעיתונאי חצר כאלו ואחרים. מסתבר, שקיימת עוצמת פער ביו המידע שמסר נחום גולדמן ובין המידע שהנפיקה החצר העיתונאית של גולדה. ורק באיחור של שנים רבות אנחנו עומדים נכלמים על היחס הבוטה לממצאים אמינים בדיווח של נחום גולדמן.
נחום גולדמן קיבל במורת רוח את ההחלטה, האוסרת עליו להיפגש עם ג'מאל עבדול נאצר. גולדמן הביע את צערו, שממשלת ישראל גם אינה מתייחסת בכובד ראש להצעות נאצר שהעביר לישראל באמצעות שר האוצר לשעבר בארה"ב, רוברט אנדרסון, שהיה גם שליחו המיוחד של הנשיא ג'ונסון.
שליחותו של של רוברט אנדרסן נשאה את השם "רוח קדים" במגעים עם מצרים ו"סופת חול" במגעים עם ירדן. במסמכים הכלולים ב"רוח קדים" באו לידי ביטוי היבטים רבים לישוב הסכסוך וכינון הסדר אפשרי .
ייתכן שנאצר המותש, שכפסע היה בינו ובין אובדן השלטון, ביקש מאנדרסון - "נסה להבהיר לממשלתך ולעמך שאנו להוטים להסדר מדיני" . יש יותר מממש, שהייתה לו "תוכניות זדונית וערמומית, אותה היה ניתן לחשוף במשא-ומתן", מה שברור שממשלת ישראל התייחסה בביטול לכל השדרים של נאצר באמצעות אנדרסן, וחבל שגנזך המדינה אינו משחרר לנו מהדיונים על אותם גישושים שהיו ונגנזו. ואנחנו נשארנו רק עם הדיווחים של נחום גולדמן, הערכותיו, חששותיו ותקוותיו.
מה שידוע, שהנשיא ג'ונסון - ששקע באותם הימים במלחמה בוויטנאם וגם ויתר על התמודדות לכהונה מחודשת - נמנע מכל התייחסות ליוזמות של שליחו רוברט אנדרסון.
ואני, שהייתי חייל פשוט באותה מלחמה, מקוננת בי תחושה, שאפשר היה למונעה, אם היו מנסים למצות את המישוריות המדינית. נראה לי, שיוהרת ניצחון הבזק בשנת 1967 זרקה לאשפתות אפשרות של גישושים לשלום. ובמקום גישושים לשלום מצאנו עצמנו במלחמה, שקטפה חייהם של 2656 צעירים, שלא ראו חיים.
