המשטרה חייבת למלא את תפקידה במיגור הפשיעה בחברה הערבית אך את מעשי הרצח בתוך המשפחה ובין משפחות רק החברה הערבית עצמה מסוגלת למנוע ע"י שינוי ערכים. לזה יש מנהיגים אבל המפלגה הערבית מחפשת את האשמים רק בממסד היהודי.
העיתונאית המוסלמית הקנדית, ממוצא ניגרי, אירשאד מנג'י, כתבה ספר: "הצרה עם האיסלאם, קול קורא לכנות ולשינוי". אחת הטענות של המחברת נגד האיסלאם היא שהוא אינו מחנך למחשבה עצמית, לביקורת עצמית ולחשבון נפש. המוסלמים קיבלו חינוך שאינו מאפשר להם להביט במראה ולעשות חשבון נפש.
ואכן, הם לעולם אינם מקבלים אחריות על מעשיהם. תמיד הם מוצאים אחראים מחוץ לעולם המוסלמי:
אדוארד סעיד ניסח את האג'נדה: העולם המערבי אחראי לפיגור בחברה הערבית בשל האימפריאליזם. אבל, מדינות ערב והאיסלאם הן עצמאיות כבר עשרות שנים מאז חוסל האימפריאליזם ועדיין הערבים מאשימים את המערב בכל תחלואי החברה הערבית.
הפלשתינים מטילים את כל האחריות למה שקרה ב-1947/8 על ישראל. הם ניסחו את האג'נדה על ה"נכבה", האסון שישראל גרמה לעם הפלשתיני. הם חיברו אג'נדה הטוענת שהם אדוני הארץ והיהודים הם קולוניאליסטים מאירופה שגזלו מהם את מולדתם. הם אינם מסוגלים לקבל אחריות על חלקם במה שהתרחש בין 1920 ל-1948 וגם מהעובדה שהם דחו כבר לפחות 6 הזדמנויות לקבל מדינה לצד ישראל: ב-1936/7- ועדת פיל, ב-1947 - החלטת האו"ם על החלוקה, ב-1993 ו-1995- הסכמי אוסלו, ב-2000- ועידת קמפ דיויד, ב-2008 - הצעת אולמרט לאבו מאזן, ב-2014 - הצעת אובמה/קרי.
נזכרתי בספרה ובדבריה של מנג'י כאשר קראתי על המחאה העממית נגד האלימות במגזר הערבי. המפלגה הערבית תולה את האשם רק במשטרה שאינה עושה די למיגור האלימות במגזר הערבי וכך גם צועקים המפגינים. ואני שואלת את עצמי: אין בדעתי להגן על המשטרה אבל, האם המשטרה היא האחראית הבלעדית לאלימות במגזר הערבי?
במגזר הערבי יש ארגוני פשיעה, כמו במגזר היהודי, וארגוני הפשיעה בשתי החברות נוהגים להתנקש אלה באלה ברחובות הערים וגורמים, לא פעם, להרג או פציעה של חפים מפשע שהיו במקרה במקום ההתנקשות. אין ספק שזהו תפקידה של המשטרה להילחם בארגוני הפשע בשתי החברות ולמנוע הרג חפים מפשע.
אבל, עם יד על הלב: האם אלה הם מקרי האלימות היחידים בחברה הערבית?
- מעשי רצח בתוך המשפחה: רצח נשים ע"י בעליהן, רצח נערות ע"י בני משפחה בשל התנגדות המשפחה לבן הזוג שהנערה בחרה, או בשל סירובה לקבל את השידוך שהוצע לה, או משום שהנערה המיטה בושה כלשהי על המשפחה. לאחרונה התפרסם מחקר בשם: "קשר השתיקה: אלימות במשפחה נגד נשים ערביות בדואיות בנגב", כתבה: עו"ד אינסאף אבו שארב עריכה וייעוץ: עו"ד קרן שמש פרלמוטר ודורית אברמוביץ. האם רק הנשים הבדואיות בנגב סובלות מאלימות בתוך המשפחה?
- יישוב סכסוכים בין משפחות ע"י מעשי רצח הדדיים. אומנם בחברה הערבית קיים נוהג הסולחה אבל לא תמיד המנגנון הזה מצליח למנוע יישוב סכסוכים בין משפחות ע"י חיסול הדדי. אנו שומעים תכופות על חיסולים הדדיים.
כמה נשים נשואות ונערות נרצחו בעשר השנים האחרונות בתוך המשפחה? כמה מקרי חיסול חשבונות בין משפחות אירעו בעשר השנים האחרונות? אלה הם מנהגים המקובלים בחברה הערבית והמשטרה אינה מסוגלת למנוע אותם כל עוד לא יהיה שינוי ערכים בחברה הערבית בשני נושאים אלה. צעד ראשון בכיוון זה הוא "מסירה מרצון" של כל הנשק בבתי ערבים.
קל מאוד להאשים את המשטרה במצב האלימות בחברה הערבית. אבל, המשטרה מסוגלת וחייבת לטפל בארגוני פשע אך איננה מסוגלת למנוע רצח בתוך המשפחה או חיסול חשבונות בין משפחות.
בקיצור, המשטרה חייבת למלא את תפקידה במיגור הפשיעה בחברה הערבית אך את מעשי הרצח בתוך המשפחה ובין משפחות רק החברה הערבית עצמה מסוגלת למנוע ע"י שינוי ערכים. לזה יש מנהיגים אבל המפלגה הערבית מחפשת את האשמים רק בממסד היהודי.
נ.ב: בשנים האחרונות התפתחה גם בחברה היהודית התופעה של רצח בתוך המשפחה. על ההנהגה היהודית לטפל בבעיה.
