אורי משגב העליל עלי עלילה בזויה: "
חיים רמון מגויס בכל מאודו למען נתניהו" (הארץ, 10.10). הערת פתיחה: לפני שכתבתי את תגובתי שלהלן, עברתי חוויה לא קלה, כשבדקתי את הרשימות שפרסם משגב בשנה שחלפה בעיתון הארץ ובבלוג שלו.
משגב פרסם כ–140 מאמרים, 80 מהם (שמונים!) עסקו בבני משפחת נתניהו. משגב התמקד כמעט אך ורק בהתנהלותם האישית ובפרשיות המשפטיות שבהן מסובכים בני הזוג נתניהו. כ–20 מאמרים עסקו בשרה נתניהו, מהם 13 ב"פרשת המעונות". אפילו תסרוקתה של גברת נתניהו זכתה למאמר ("התסרוקת קודמת לנוהל", הארץ, 6.8). ב–15 מאמרים השתלח משגב במערכת אכיפת החוק. רובם הוקדשו ליועץ המשפטי ל
ממשלה אביחי מנדלבליט (כמו "מנדלבליט החליט להתגייס לטובת ביבי", הארץ, 14.3.19). גם ראשי הפרקליטות לא חמקו מזעם כתיבתו הפרועה ("מנדלבליט, ניצן ובן ארי — שלטון הצחוק", הארץ, 6.9.18). הסיבה לכך — הם לא עמדו בציפיות של משגב וטיפלו לטעמו ביד רכה מדי בבני הזוג נתניהו. אפילו עיתונו הארץ זכה לשני מאמרי גידופים מצד משגב, כשהיה נדמה לו, שהארץ אינו חריף דיו במלחמתו בבנימין נתניהו. לכן, אינני מתפלא על כך שכאשר חרגתי ממקהלת השנאה, "כיבד" אותי משגב במאמר שטנה מלא שקרים, סילופים וחצאי אמיתות ואף זיכה אותי בחוות דעת פסוודו-פסיכיאטרית ופסק שנטרפה עלי דעתי. אסתכן ואגיב בפשטות: משגב לוקה באובססיה, ומוכה בסנוורי שנאה שמעבירה אותו על דעתו ומחבלת במילוי חובתו העיתונאית. הוא נחשף כמוכה במחלה, שראוי לקרוא לה על שמו "תסמונת משגב". אבל למרבה הצער, מחלה זו איננה מחלה ייחודית למשגב. לו הייתה מחלה זו נחלת מעטים בלבד, לא הייתי עוסק בה ובו, אולם לצערי תסמונת משגב כמוה כמגיפה שחלקים רבים בחברה הישראלית חלו בה, והיא פשתה בעיקר בקרב האליטות.
החמור מכל הוא שתסמונת משגב מאפיינת את מפלגות השמאל והמרכז. לתסמיני המחלה מאפיינים רבים ואעמוד על חלקם בהמשך. הגרוע מכל הוא ההסתלקות המוחלטת מעימות עם דרכו המדינית-ביטחונית של נתניהו, שמסכנת את קיומה של ישראל כמדינת היהודים (כך, למשל, בכל 140 מאמריו של משגב אין אפילו אחד העוסק בעניינים "שוליים" כאלה). כל חזית המרכז-שמאל נאלמה ונעלמה. החל במרצ, דרך מפלגת העבודה וכלה בכחול לבן, שנכנעה לקו הימני של משה (בוגי) יעלון,
צבי האוזר ו
יועז הנדל. בהקשר של כחול לבן — הסתלקות נתניהו מהחיים הפוליטיים תוביל לחבירה לליכוד שתוכיח שאין הבדל ממשי בין שתי המפלגות.
האובססיה של אורי משגב לנתניהו פשתה כמגיפה במפלגות השמאל והמרכז, שהסתלקו מכל עימות עם דרכו המדינית-ביטחונית.
התגוללות משגב על משפחת נתניהו מבטאת תערובת של לעג, זלזול, התנשאות ובעיקר שנאה. היא מתמזגת עם היעדר טוטלי של הבנה פוליטית. העיסוק בכך זכה למחיאות כפיים בקרב מחנה המרכז-שמאל, אבל לא העביר אף לא קול אחד מהימין שמאלה. ובעצם — להפך: הוא חיזק בקרב רבים בימין (כולל בימין המתון) את תמיכתם בנתניהו. ההוכחה לכך היא שבבחירות אפריל 2019 הליכוד בראשותו זכה ב–35 מנדטים — מספר המנדטים הגבוה ביותר שקיבל ב–30 השנים האחרונות. כנראה שריצ'רד ניקסון צדק כשאמר בנאום ההתפטרות שלו מתפקיד הנשיא: "אלה ששונאים לא מנצחים".
לעומת משגב ודומיו, ובכללם, כאמור, מנהיגי גוש המרכז-שמאל, אני פועל זה עשור בכל מאודי נגד דרכו המדינית והביטחונית של נתניהו. במאות מאמרים, הופעות בתקשורת וכינוסים למיניהם האשמתי את נתניהו ביצירת מדינת אפרטהייד דו-לאומית, בהפקרת ירושלים היהודית ובסיפוח זוחל של שטחי יהודה ושומרון; או בקיצור — בחיסול מדינת ישראל היהודית הדמוקרטית. אלא שזעקותיהם של תומכי אסטרטגיית "רק לא ביבי" גברו על ניסיונותי לשנות את התנהלות הגוש. טענו כנגדי, שאינני מבין בפוליטיקה. שוליות הנושא המדיני-ביטחוני לעומת מרכזיות העיסוק בנתניהו הביאו לכך שגוש המרכז-שמאל היה רחוק מליצור גוש חוסם.
קצפו — האמיתי או הצבוע — של משגב יצא עלי כי העזתי לחזור שוב על עמדתי הברורה (גם בהארץ ב–1.2): כי אין תקדים, בארץ ובעולם, למצב שבו עמד לדין פוליטיקאי או פקיד ציבור באשמת שוחד, כאשר המתת שקיבל הוא סיקור מפרגן. פרקליט המדינה עצמו קבע, שמדובר בתקדים. אין יוצרים תקדים לפני שמזהירים, אפילו לא בעבירות תעבורה קטנות. בוודאי לא כאשר מדובר בראש בממשלה. אבל בפירוש ובהדגשה — אם תימצא בכל שאר העבירות המיוחסות לנתניהו תשתית ראייתית מספקת, יש להעמידו לדין. נראה שכושר האבחנה ויושרו המקצועי של משגב לקויים.
נשגב מבינתו של משגב חששי שאם נתניהו יודח מתפקידו בהליך משפטי ולא בהליך דמוקרטי — עלול להיקרע קרע חמור בעם. גם מעמד רשויות החוק עלול להתערער יותר בקרב הימין. לכן הוא מתייחס לסכנת הקרע ביהירות ובזלזול ותוך עיקום העובדות. בסקר מטעם המכון לדמוקרטיה נמצא כי לכ–85% מתומכי הימין אין אמון במשטרה ורק לכ–40% מהם יש אמון ביועץ המשפטי, וגם זה הולך ומצטמצם (
שמואל רוזנר, מעריב, 5.10). זה היה צריך להטריד מאוד את משגב, אבל עיניו ואוזניו טחו מראות ומשמוע.
לקרקעית השפלות הגיע משגב בקביעתו שאני בוחר "לשכוח ולהשכיח" את רצח רבין. זוהי האשמה בזויה. בקרוב ייצא לאור ספרי "נגד הרוח", וקוראי הארץ יוכלו לקרוא שם את כל שכתבתי על
יצחק רבין ומנהיגותו, וכל מה שאמרתי ועשיתי כל השנים למען שמו ומורשתו. כמו-כן הייתי היחיד שתקף בחריפות את מארגני העצרת שנערכה בשנה שעברה לזכרו של רבין, שהפכוה לאירוע משותף לאלה שהסיתו נגד רבין, ועשו הכל כדי להשכיח או לבטל את מורשתו המדינית.
תסמונת משגב מתאפיינת בצביעות ובמוסר כפול, המגולמים, למשל, ביחסו ל
אהוד ברק אלילו ("מי מפחד מאהוד ברק", הארץ, 1.11.19). התנהלותו המושחתת של ברק בענייני כספים במשך שנים (הוא אף קנה "שלטון בכסף" לפי
מבקר המדינה) — לא הפריעה למשגב, המעריץ הפתטי, לסגוד לו; לא הפריעה גם לא לאנשי המרכז-שמאל, ומרצ בראשם, לאמץ את ברק לחיקם הפוליטי. מהשחיתות של ברק התעלמו שוחרי המוסר והחוק כמו משגב, בשעה שהם לא חדלו לנפנף במרץ בשחיתות של נתניהו.
הצביעות והמוסר הכפול של חבורה זאת באים לידי ביטוי בולט ביחסם כלפי
אביגדור ליברמן: האיש היה מוקצה בעיניהם יותר מעשור גם לאחר שנסגרו כל התיקים נגדו והוא זוכה במשפט בפרשת השגריר, ולפתע, יום בהיר אחד באפריל השנה, כשהתברר למחנה "רק לא ביבי" כי ליברמן מונע מנתניהו להרכיב ממשלה, הוא הפך לגיבורם ומושיעם.
לסיום, אתייחס רק עוד לאחד משקריו של משגב על אודותי: הוא הכריז שהקריירה שלי "נגדעה" בשל הרשעתי במשפט (ללא קלון, כידוע). אבל האמת הפוכה: ב–2007, לאחר משפטי, חזרתי לכהן בממשלה כמשנה לראש הממשלה. ב–2009 נבחרתי בפריימריז של קדימה לרשימת המפלגה ונבחרתי לכנסת. במלאת 26 שנים לכהונתי בכנסת החלטתי לפרוש ממנה והתמניתי ליו"ר מועצת קדימה. ב–2012, אחרי חילופי ההנהגה בקדימה ועם הצטרפותה לממשלת נתניהו (התפתחויות שבישרו על התפוגגות קדימה) פרשתי מתפקיד יו"ר המועצה ומחברותי במפלגה.
