דומה שישראל נרדמה בשנה האחרונה ואינה חשה או שמא מתעלמת היא במכוון מהתהליכים המואצים המתרחשים סביבה. אמנם, אנו בתקופת בין-השמשות מבחינת החלפת השלטון בישראל, אך העולם סביבנו איננו מתחשב בסיבה לפסיביות הישראלית ואינו ממתין לנו. שתי היריבות הגדולות של ישראל, אירן וטורקיה, מנצלות את האנדרלמוסיה בעולם הסוני ומעצבות מזרח תיכון חדש - תואם לאינטרסים שלהן. "השותפות" הפוטנציאליות של ישראל: מצרים, סעודיה, ירדן והמיפרציות, ממשיכות לשבת על הגדר ואינן מסוגלות לבלוע או להקיא את המכשול הפלשתיני; במקום להתקדם הן גוררות רגליים.
ישראל מבזבזת "זמן טראמפ" יקר מפז, משום שבחירות בארה"ב אינן ביטוח אלא הימור; לממשל ארה"ב נמאס כנראה מכולם. טראמפ נתקל באזורנו בקשיים דומים לאלה שמבית. כאשר הוא מנסה לממש את הבטחות הבחירות שלו מ-2016 - שותפיו ותומכיו הטבעיים רדומים, פסיביים או עדיין מחפשים את זהותם הפוליטית, במציאות האמריקנית החדשה והמשתנה. הנשיא האמריקני כדרכו עוקף מכשולים, זונח "פדלאות" וגם נערך לבחירות 2020. במציאות זו הוא מקטין חיכוכים, הפתעות ונזקים ומשום שהבין, ככל הנראה, שבזירה הישראלית-ערבית ה"בלגן" לא יאפשר לו את ההישג הפוליטי לו ציפה לקראת המרוץ לנשיאות, מתמקד הוא בסוגיות אחרות. מלכתחילה היה ברור שמבחניו הגדולים הם הכלכלה והתעסוקה בהן מצבו לפי שעה איתן למדי, כשהוא מחפש את הגומחות שהישג בהן יבטיח לו את 5%-6% הצפים בדעת הקהל, שיושיבוהו שוב בבית הלבן.
רוסיה דגה, כדרכה, במים העכורים של האזור וממשיכה לבסס את אחיזתה בסוריה. במקביל היא מגששת במצרים, עירק, לוב ואפילו סעודיה. דומה שפוטין שער ליציאת ארה"ב מהאזור ולהשלכות הבחירות על התנהלותה בו בשנה הקרובה, מחפש דרך "בטוחה" לחזור למעמדה של בריה"מ לשעבר באזורנו מהימים טרום מלחמת יום הכיפורים. הקהילה האירופית מסוכסכת עם עצמה ועם ידידתה הגדולה והחשובה ארה"ב, ומלבד הטרדת ישראל בנושא הארכאי והרדום של "פתרון שתי המדינות", אין היא מגלה יוזמות מועילות במזרח התיכון; למעשה היא אובדת עצות ביחס למשברים הפנימיים שבתוכה, החל מה"ברקזיט", דרך גלי ההגירה וכלה במצב הכלכלה הדועכת.
השינוי הגדול של השבועיים האחרונים הוא, כאמור, החלטת טראמפ להוציא את הכוחות האמריקנים מסוריה. בכך פתח בפני
ארדואן אופציה לכבוש בסוריה החבולה שטחים נרחבים הגובלים בטורקיה, ליישב בהם פליטים סוניים מאלה שברחו לטורקיה בתחילת מלחמת האזרחים הסורית ולבסס לעצמו שליטה באזור חיץ נרחב. מאזור זה ינסה בעתיד להרחיב עוד יותר את השפעתו ולממש את חזון האימפריה הטורקית המתחדשת.
העולם הרב-קוטבי של עידן הפוסט-הגמוניה האמריקנית המוחלטת, קורם עור וגידים. דומה שמכאן ואילך תהיה המערכת הבינלאומית ערוכה בשלוש רמות של עוצמה: מעצמות עולמיות - ארה"ב, סין, רוסיה, הודו, הקהילה האירופית (אולי, אם תתאחד פוליטית) ובשלב הרבה יותר מאוחר כנראה גם ברזיל; מעצמות אזוריות ומדינות "רגילות". שאלה פתוחה עדיין היא מה יגבר על מה, ההתנגשות התרבותית של הציביליזציות שחזה הנטינגטון, או מאבק בינגושי, שיעוצב סביב אזורי השפעה של המעצמות העולמיות ויתנהל במספר גדול מאוד של קווי-כוח וניגודי אינטרסים, ברמה מדינתית אך בפיקוח מעצמתי.
המעצמות הגדולות לא תלחמנה אלה באלה, בעטיים של ההרס וההרג העצומים הכרוכים בכך. במקום זאת תעצבנה הן את גבולות אזורי ההשפעה ביניהן באמצעים "רכים" (שאינם הורגים) מסוגים שונים. פירוש הדבר שמעצמות אזוריות תוכלנה להילחם אלה באלה (אך לא בנשק גרעיני וביולוגי), ובוודאי יוכלו לעשות זאת מדינות קטנות או אירגונים תת-מדינתיים, כל עוד לא יסכנו את המעצמות הגדולות. מאבק זה יתנהל בדרך של כרסום הדדי זוחל מבפנים, כאשר החלשות הארגון והקשרים הפנים-גושיים, יוביל להתפוררות שתפתח אופציות חדשות ל"תיקון" אזורי השפעה.
תהליכים אלה יתרחשו גם באזורנו. אחרי שהוכח שאין להניח לאיסלאם הקיצוני לחדש ימיו כקדם באמצעות הקמת חליפויות חדשות, נראה שהתארגנויות חדשות באזורנו, תלבשנה גם הן דמויות מדינתיות, שתתגבשנה סביב שבטים או חמולות חזקות או סביב נתונים גיאו-אסטרטגיים המקנים יתרון יחסי לקהילות מסוימות על פני אחרות. במיוחד כאשר מדובר בהתגבשויות סביב גבולותינו חשוב עד מאוד להיות שותפים פעילים בעיצובן, הן בגלל חשיבותן המעשית המיידית והן בשל הצורך למצב את ישראל במעמד של מעצמה אזורית לטווח הארוך יותר. יציאת ארה"ב מהאזור והיוזמה הטורקית המיידית מול סוריה, ממחישות זאת היטב. אם מוסיפים לכך את אירן ומהלכיה בצפון ובדרום, הדברים מתחדדים עוד יותר.
כותב פרופ'
אריה אלדד:
1 "בסיוע
הומניטרי לכורדים אין די. הם זקוקים לנשק וסיוע אווירי. ואם בדרך תאלץ ישראל גם לפגוע בצבא הטורקי - לא נורא. הגיע העת לסמן להם כי נמאס לנו מתמיכתם בחמאס ומניסיונות השתלטותם על חלקים בירושלים."
אלדד צודק בכך שבסיוע הומניטרי לכורדים אין די, ולא רק שאין בכך די, יש בכך כמעט לעג לרש. הם אינם זקוקים ל"כיבוד קל", הם זקוקים למציאות קשה, שתעמיד בפניהם את הדילמה העיקרית, שמפניה הם בורחים כבר עשרות שנים: האם הם עם שמסוגל להתאחד ולהיאבק לעצמאות, או שמא מחפשים הם בסך-הכל פטרון קצת יותר נוח. המבחן האמיתי של הכורדים הוא יכולתם להתאחד בכל ארבע המובלעות בהן הם "שקועים" ומושקעים - אירן, טורקיה, עירק וסוריה - להגיע לאחדות מטרה ומנהיגות ולהיערך לניצול אי-היציבות הפוליטית של האזור, את חולשותיהן של סוריה ועירק ואת ניגוד האינטרסים בין אירן, סוריה, רוסיה, עירק, לבנון וישראל. כל זאת בכדי לקדם הקמתה של מדינה כורדית עצמאית המונה כ-40 מיליון נפש, בתמיכה מערבית או אמריקנית; שאלה קרדינלית בעיצוב מחדש של יחסי הכוחות האזוריים.
אם יוכיחו רצינות, יוכלו לזכות בתמיכה אמריקנית וישראלית ואולי גם סעודית, ירדנית ושל מדינות נוספות. איחוד כזה יבטיח גם את סיום השליטה הדאעשית במרחב הכורדי וסביבותיו ויבלום את נטיותיהן המובהקות של אירן וטורקיה לחזור לאימפריאליזם הישן שלהן.
באין טוען לכתר במרחב הכורדי, ימצאו מחוץ למרחב זה מי שיחתרו להשתלט על חלקים גדולים ממנו. ומשיעשו כן, יהיו הכורדים במצבו של מי שאחר את הרכבת האחרונה לעצמאות למשך שנים רבות.
ישראל זקוקה בהחלט לייצוב האזור ולבני ברית שיפעלו במשותף עימה לשמירת יציבות המציאות החדשה. הכורדים הם מועמדים טבעיים לכך, אבל
רק אם תוכח רצינותם. המעניין בהתפתחויות האחרונות בעקבות יציאת האמריקנים מסוריה, הוא שבשל הנירפות האזורית, במיוחד זו של הכורדים, בפועל, הופכת מדיניות טראמפ, שבמוצהר הפוכה לזו של אובמה, יותר ויותר דומה לה. בשני המקרים חותרת ארה"ב לצימצום נוכחותה הפיסית באזור, מטעמים של סדר עדיפות לאומי ורצון לחסוך בהשקעות עתק פילנטרופיות בזירה הבינלאומית; שכן, טראמפ סבור במידה לא מבוטלת של צדק, שבעלות בריתה של ארה"ב מגלות כלפיה כפיות טובה מתמשכת. בשני המקרים - ביקש אובמה ומבקש טראמפ - לשמר קשרים והשפעה באזור באמצעות בני-ברית או שותפים אסטרטגיים, כתחליף לנוכחות הפיסית.
אובמה בחר כשותפים את אירן וטורקיה (ובשוליים גם את ישראל) והניח להם לפעול, כשהוא מחזק את כוחם ומניח להם להגדיל את השפעתם באזור והוא שולט ברמת העל מרחוק (כפי שניהל את המערכה נגד קדאפי בלוב, "מאחור"). ישראל משכשכת בבוץ הפלשתיני וטראמפ אינו מפריע לה בכך.
2 ייתכן שההפך הוא הנכון. בקדמת הים התיכון המזרחי, ישראל היא כוח צבאי וכלכלי, המשלים ומבסס את מעגל ההשפעה האמריקנית הפעילה בצפון, במזרח ובדרום.
טראמפ איננו מסדר את הכוחות האזוריים מראש אלא מניח להם להתגושש. כשימצא זאת לנכון, יקַבע אותם במקומם ויקפיא את המצב באמצעים צבאיים, כלכליים או מדיניים. בינתיים הוא מוציא את חייליו, מקטין את הוצאותיו, מתבונן מרחוק מגבוה שחקנים אזוריים ושומר את רוסיה והשפעתה מהם כמטחווי יד. זו כיום משמעות "אמריקה תחילה" של טראמפ באזורנו. המשך התנהלותו מול השחקנים האזוריים - למעט במידה מסוימת ישראל, שעימה הקשר מיוחד יותר - תיקבע לפי איכות ההישגים של כל שחקן והמידה בה ישרתו אלה את צרכי ארה"ב.
בתוך עיסה זו שקועה כיום ישראל ועליה להחליט כיצד תמשיך להתפתח באזור המשתנה שלנו. האם תהיה לגרורה ולאסקופה נרמסת בידי אינטרסים אמריקניים פרטניים, כלכליים או אחרים, או בת-ברית של ממש עם ברית פורמלית נכונה או בלעדיה? זו איננה שאלה תאורטית, וישראל לא תוכל להתחמק ממנה לאורך זמן. משייקבע ערכה האסטרטגי החדש בוושינגטון, יוכתב על ידו גם מעמדה העולמי.
התפוררות המדינות "הישנות" במזרח-התיכון (אלו שכוננו במסגרת הסכמי סייקס-פיקו) מציב את ישראל בעמדות שלהן פוטנציאל עימות מול מעצמות אזוריות, שעשויות להיתמך ע"י מעצמות גדולות. ישראל כמדינה בעלת עומק אסטרטגי זעיר, זקוקה במרחב המזרח-תיכוני לבעלי ברית אמיתיים ואמינים ולהסדרי ביטחון מבוססים על "מרחבי השפעה" מפורזים מחוץ לגבולותיה הריבוניים.
3 הסדרים כאלה נדרשים גם כאשר בין הצדדים שורר שלום (קר) או הסדר שביתת-נשק. יארך עוד זמן רב עד אשר המזרח-התיכון יתייצב פוליטית מחדש וניתן יהיה לבנות על כך מדיניות ביטחון אפקטיבית אחרת.
4 תפקידו של שת"פ אסטרטגי עם מעצמה עולמית (בטווח הנראה לעין - ארה"ב), כולל את ההיבטים הבאים: גיבוי פוליטי בינלאומי, מקור לאספקת ציוד וטכנולוגיות צבאיות וניטרול מעצמות עולמיות אחרות. ברמת האזור: ישראל חייבת לבנות את כוחה כך שתוכל לנהל מלחמה נגד כל מעצמה אזורית כשלעצמה ולנצח בה.
5 