בבלוג שפרסם פרופ' עומר מואב, הוא תוקף מאמר שפרסמתי ב"
גלובס" בנושא תכלית החברה העסקית, בשורה של טיעונים שאני מבקש להתייחס אליהם אחד לאחד.
קודם לכן, אני מבקש לומר כמה דברים בעלי אופי כללי יותר.
הרבה מאוד אקסיומות כלכליות התנפצו אל סלעי המציאות בשני העשורים האחרונים. מערכת הקשרים שבין פרמטרים שונים שהכלכלנים הצביעו עליהם קרסה, לפחות לפי שעה. דוגמאות לא חסרות: הקשר בין כמות הכסף לבין האינפלציה, הקשר בין שיעור האבטלה לבין השינוי בשכר, הקשר בין הריבית הנמוכה, שלא לומר שלילית, לבין האינפלציה, קיומה של המציאות המתמשכת של תשואות שליליות באג"ח ממשלתיות, ואף לעיתים, באג"ח קונצרניות.
מובן שניתן לתת הסברים לכל אחת מן התופעות האלה, אבל אלה הם הסברים שבדיעבד. ואפשר גם לטעון שזהו מצב זמני והאינפלציה עוד תגיע, אבל זה "מה יש" בינתיים. גם הנחת הבסיס של הכלכלה הקלאסית, שמבוססת על היות האדם חיה רציונלית, הופרכה, ומי שמנהל השקעות עבור לקוחות לא היה צריך לחכות למחקרים כדי לדעת זאת.
כל זאת, אני כותב כדי לומר, שהסקרנות מחייבת בחינה גם של הנחות היסוד של הכלכלנים לגבי תכליתה של החברה העסקית ועימות שלהן מול המציאות העסקית. העובדה, שכאמור, "עובדות" יצוקות שקיבעו הכלכלנים לא תמיד מוכיחות את עצמן, אומרת שמעט צניעות לא תזיק.
ועכשיו לטיעוניו של פרופ' מואב.
ואתחיל בנקודת הסכמה. פרופ' מואב קובע שהצהרת המנכ"לים בארה"ב נראית לו כ"תרגיל ביחסי ציבור". כן, אבל. גם אני הגדרתי זאת, בסדרה של ארבעה מאמרים שפרסמתי ב"גלובס", כמהלך שיווקי, אבל, ויש כאן אבל גדול.
זהו תרגיל ביחסי ציבור שנכפה עליהם. הם "קוראים" את מה שמתרחש כיום בארה"ב, בעיקר בקרב הדור הצעיר שלא נרתע מסוציאליזם (ראה מחקר שפורסם ב"אקונומיסט", הגם שלא בטוח שבני הדור הזה מבינים מה זה).
הם מבינים שהרוח נושבת נגדם, והם מנסים להקדים תרופה למכה, ולומר, הכל בסדר, תסמכו עלינו, לא צריך פוליטיקאים שיקבעו לנו - לא סנדרס, ולא אליזבט וורן... ואגב, עם כל זה שההצהרה היא תרגיל ביחסי ציבור, ברגע שהיא יצאה, יש למלים כוח משלהן, בלי קשר לכנותה של ההצהרה, שאני, כאמור, מאוד מפקפק בה.
פרופ' מואב מאשים אותי ש"
מה שברור הוא שהטור מספק יחסי ציבור לחברה שסטפק עומד בראשה". מלים כדורבנות. ובכן, לידיעת פרופ' מואב, יש דרכים אחרות יותר זולות לזכות ביחסי ציבור מסוג זה, שלא אני, ולא
מיטב דש, זקוקים להן. אני וגם שותפי, משפחת ברקת, וגם בני שעימי בעסק, וגם המנכ"ל, כולנו הורדנו את עלות שכרנו בכ-20% אחרי שהאסיפה הכללית של בעלי המניות אישרה את עלות השכר המקורית.
המהלך הזה היה כרוך במהלך אחר, והוא העלאת שכר לחלק מן העובדים וקביעת שכר מינימום שגבוה בלפחות 15% משכר המינימום שנקבע בחוק בכל עת. אז, פרופ' מואב, יש גם מקרים, תתפלא, שהמלים הכתובות תואמות את ההתנהגות האישית, ולא הכל זה יחסי ציבור.
פרופ' מואב טוען
שזה שאני מלין על השכר המופרז של המנהלים, זו בדיוק ההוכחה לטעות היסודית שלי, ומדוע? כי "הרי שכר המנהלים, אם הוא מופרז, הוא על חשבון הרווח לבעלי המניות ושאני סותר את עצמי ברגע שאני "מייחס את השכר המופרז לתפישה של הקפיטליזם המילטון פרידמני שהרווח הוא מעל לכל". אז, לא. פרופ' מואב מייחס לי משהו שלא אמרתי ואינני אומר.
גם מילטון פרידמן שקבע שתכליתה היחידה של החברה היא השאת רווח, התנה זאת בכפיפות לחוק ובכפיפות לכך שהחברה לא תזיק לסביבתה. מה לעשות, והמציאות העסקית שונה לגמרי. אינני מתיימר לקבוע איך מילטון פרידמן, גאון כלכלי, היה מתנסח היום, אבל אני מעריך שהוא היה קרוב הרבה יותר לעמדתי מאשר לעמדתו של פרופ' מואב.
פרופ' מואב טוען ש"
השכר המופרז הוא במקרים רבים שיתוף פעולה בין בעלי שליטה ומנהלים שרוצים לעשוק את בעלי המניות האחרים". זו טענה מוזרה מאוד. אם השכר המופרז של המנהלים בא על חשבון מישהו, זה קודם כל על חשבון העובדים, בעיקר בארה"ב, ולא צריך להצטייד במתמטיקה גבוהה כדי להראות זאת.
פרופ' מואב כותב שמילטון פרידמן הבין מצוין
שבני אדם דואגים לעצמם, ולכן הדגיש את החשיבות של פעולה במסגרת החוק, תפישה שהוא, פרופ' מואב, שותף לה. אז אולי זה יפתיע אותך, אבל גם אני שותף לה ולתפישת העולם הקפיטליסטית. אבל, אי-אפשר לעצום עיניים מול מה שמתרחש, לא בספרי הלימוד, אלא במציאות העסקית-חברתית המתפתחת. מי שיעצום את עיניו מלראות, יקבל סוציאליזם, קומוניזם ושאר מרעין בישין שהוא, וכמובן, גם אני, לא רוצים בהם.
ולבסוף, פרופ' מואב תוהה,
מה אני רוצה להגיד בכלל. אז הנה התשובה. אשתמש במלים שפרופ' מואב עצמו כותב: "לחוק (רגולציה של עסקים) יש תפקיד קריטי בהבטחת תחרות הוגנת וכלכלת שוק מבוססת על תחרות ולא על חופש לרמות ולהתארגן בקרטלים מונעי תחרות".
לא יכולתי לבחור מלים מוצלחות מאלה כדי לתאר את מה שאני רוצה. אבל, כאן פרופ' מואב סותר את עצמו כשהוא כותב, שמהדברים שלי משתמע ש"טבע האדם שדואג לעצמו הוא פועל יוצא של תפישה או הצהרה כזו או אחרת, ורק אם ההצהרה תשתנה, תשתנה לאחריה ההתנהגות".
ואני שואל את פרופ' מואב, הרי אתה עצמך כותב שלחוק (רגולציה) יש תפקיד קריטי, אז מה התפקיד הקריטי שלו, אם הוא לא נועד ולא מצליח לשנות התנהגות? זוהי כל המהות של רגולציה. מתי צריך רגולציה? כאשר יש כשלי שוק ומבקשים לתקנם, כמו, למשל, רפורמת בכר, או חוק הריכוזיות, או חוק שכר הבכירים, ולא משנה כרגע מה כל אחד חושב עליהם.
חוק משקף את הנורמות החברתיות והתרבותיות השוררות באותה עת, ויש לו אכן את הפוטנציאל לשנות את ההתנהגות, שאם לא כן, הוא חסר כל ערך.
לפיכך, בהכירי את המצב השורר בזירה העסקית, הגיע הזמן לשנות את הגדרת התכלית העסקית כפי שהיא מופיעה בסעיף 11 לחוק החברות בישראל באופן שימנע חלק מהתחלואים הנוכחיים. למשל, הדגשת הרווח לטווח ארוך. למשל, הצורך להתחשב גם במחזיקי העניין. איש לא חושב שרווח הוא דבר פסול ושלא צריך לחתור לקראתו. רווח חיוני לחברה כמו שכדוריות הדם האדומות חיוניות לגוף האדם. אבל, כאשר
המגזר העסקי מתנהג באופן שהמטרה הזו מקדשת את כל האמצעים לרבות קידוש הטווח הקצר וניהול המניה במקום ניהול החברה לטווח ארוך, זה ייגמר רע מבחינת כל מחזיקי העניין, וכאשר הוא מעוות את חלוקתו בין מחזיקי העניין באופן מוגזם, כן, אז צריך לבוא המחוקק.
כל מי שמאמין בקפיטליזם צריך להבין שזה אינטרס עצמי שלו, שהקפיטליזם לא ייצא מכלל שליטה, ועל חורבותיו יקום משטר כלכלי-חברתי שאף קפיטליסט, שוחר חופש, תחרות, יזמות וחדשנות, אינו רוצה בו. את זה בדיוק הארגון
"קפיטליזם קשוב" בישראל (חל"צ) שאליו חברו לא מעט אנשי עסקים, שאינם זקוקים ל"הלבנה" ולהיראות יפים וטובים, מנסה למנוע. מי שיקצין בגישתו ללא יצירת איזונים מתבקשים במערכת העסקית יביא עלינו משטר כלכלי-חברתי שאיננו רוצים בו.
