רוסיה נמצאת על הסוס במזרח התיכון: היא הצילה את
בשאר אסד, ישראל וטורקיה חייבות להשלים עם נוכחותה בסוריה,
ולדימיר פוטין זכה לכבוד מלכים בסעודיה ו
דונלד טראמפ הודה לה על סיועה בחיסולו של
אבו בכר אל-בגדדי. מצפון אפריקה ועד למפרץ הפרסי, רוסיה מוכרת נשק וסחורות, מנהלת מגעים למכירת נשק גרעיני ובכיריה מסיירים בכל האיזור. וכל זה קורה כאשר ארה"ב מפחיתה את מעורבותה בו, כותב אויגן רומר, מומחה לענייני רוסיה, ב-Foreign Affairs.
בשני העשורים האחרונים רוסיה הורגשה בקושי במזרח התיכון, אבל הכל השתנה בסתיו 2015, כאשר החלה לסייע צבאית למשטר אסד מול קואליציה שנתמכה בידי ארה"ב. מבחינתה של מוסקבה, זה היה צעד הגיוני: אסד היה הלקוח האחרון שלה באיזור, הצלתו גם הייתה הזדמנות להנחית מהלומה על ארה"ב, והיא גם שאפה למנוע זליגה של מוסלמים קיצוניים בכיוונה.
ארה"ב מצידה הבהירה שלא תתערב בצורה ישירה במלחמת האזרחים בסוריה, כך שלא היה סיכון של עימות ישיר עימה. יתרה מזאת: כדי למנוע תקריות בלתי מכוונות, נקבע מנגנון תיאום – וכך היה על ארה"ב לתאם את פעילותה האווירית בסוריה, שם נהנתה עד אז מחופש פעולה. המערכה של ארה"ב בסוריה נגד דאעש סיפקה לרוסיה כסות מושלמת לפעילותה שם, וחיל-האוויר שלה הגביר את ההפצצות על מטרות אזרחיות.
מנקודת מבטה של מוסקבה, המבצע בסוריה היה הצלחה – שהושגה במחיר נמוך מאוד של דם וכסף. ההתערבות השיבה אותה למעמד מוביל במזרח התיכון, הפגינה את עוצמתו המחודשת של צבאה והעניקה שדה ניסויים לכלי נשק ותפיסות צבאיות – הזדמנות שיווקית מעולה. כעת, כולם יודעים שרוסיה ולא ארה"ב (ע"ע
חוסני מובארק) היא שניצבת לצד בני בריתה. אירן, ישראל וסעודיה מנהלות מלחמה בסוריה – ורוסיה היא היחידה שכולן יכולות לפנות אליה.
אבל – מוסיף רומר – באזור המפולג לפי קווים דתיים, אידיאולוגיים וגיאו-פוליטיים, ובו היריבויות הן ממושכות וקשות, מעצמה המעוניינת לשמש כמתווך צריכה יותר מאשר יכולת לדבר עם כל הצדדים. ידידיה החדשים של רוסיה רוצים משהו בתמורה. ישראל רוצה שהיא תרסן את אירן וחיזבאללה, בעוד אלו נחושים בדעתם להמשיך את המאבק נגד ישראל. הסעודים רוצים שהרוסים יתייצבו לצידם מול האירנים, אך רוסיה השקיעה רבות ביחסים עם אירן ולא מוכנה להקריב זאת לטובת ישראל או סעודיה.
גם רוסיה רוצה משהו. היא ניצחה במלחמה בסוריה; כעת עליה לנצח בשלום. הסדר מדיני בסוריה יהיה פסגת הישגיה, ויציב אותה במעמד זהה לזה של ארה"ב. מסר העוצמה הצבאית והמדינית יינשא הרחק מעבר למזרח התיכון. שיקומה של סוריה יניב הכנסות עתק לחברות המקורבות לקרמלין. אבל זה יהיה קשה יותר מאשר לנצח במלחמה. יהיה עליה לרסן את אירן וחיזבאללה, ולהבטיח לישראל וטורקיה שבטחונן יישמר; וכרגע איש אינו ממהר לממן את שיקום סוריה. רוסיה אינה יכולה לפתור את התסבוכת בלי להרגיז מי מידידיה.
במבט רחב יותר, ממשיך רומר, רק ממשלות מעטות במזרח התיכון – אם בכלל – סבורים שרוסיה יכולה למלא את החלל שהותירה אחריה ארה"ב. כלכלתה של רוסיה מצויה במשבר וזקוקה נואשות להשקעות, והקרמלין מקווה להשיג אותן ממדינות המפרץ העשירות. אין זה סוד שתקציב הביטחון הרוסי עודנו נמוך יחסית, ושרוב הכנסות התעשיה הביטחונית שלה באות מייצוא. כנ"ל לגבי התחום הגרעיני: רוסיה הצליחה עד כה לבנות כור אחד בלבד מחוץ לגבולותיה – בושהר שבאירן.
יחסיה המרכזיים של רוסיה במזרח התיכון הם עם שלוש מדינות שאינן ערביות: ישראל, אירן וטורקיה; כולן מצויות בסכסוך עם שכנותיהן הערביות. לרוסיה יש רק מעט להציע לחברה הערבית, הזקוקה לביטחון, יציבות והזדמנויות למודרניזציה כלכלית ופוליטית. ביקורים בדרג בכיר ומכירות נשק לא תורמים להשגת יעדים אלו.
רוסיה חזרה למזרח התיכון ואינה מתכוונת לעזוב. חלק ניכר מהישגיה באים במקום מה שהיה אינטרסים ופעילות של ארה"ב. מצב זה פותח בפני ארה"ב את האפשרות לנהל מדיניות מזרח-תיכונית שתתבסס על מטרות צנועות יותר אך ריאליות יותר, מסיים רומר.
