לחבוט במיליארדרים – זהו הרגל ההופך להיות יותר ויותר פופולרי, במיוחד בקרב
ברני סנדרס ואליזבת וורן, המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. גם בבריטניה מצויים הסופר-עשירים תחת מתקפה – מצידו של יו"ר הלייבור, ג'רמי קורבין. מדובר בטענה ישנה – שהייתה ונותרה מוטעית, טוען אקונומיסט. קיומו של הון אישי הוא רק לעיתים רחוקות ראיה להתנהגות פסולה או למדיניות כושלת; לרוב, ההפך הוא הנכון.
הטענות של השמאל נהנות מבסיס עובדתי אחד: כאשר קיימת תחרות הוגנת, קשה להשיג רווחים גבוהים במיוחד. משני עברי האוקיינוס האטלנטי רושמות יותר מדי חברות רווחים ניכרים בשווקים ריכוזיים. כמה מיליארדרים משגשגים במקומות בהם התחרות כשלה, כמו למשל בשווקים של גוגל ופייסבוק השולטות בפרסום און-ליין. כחמישית מהמיליארדרים בארה"ב עשו את הונם בענפים בהם יש דומיננטיות ממשלתית או בענפים בהם קיימים כשלי שוק מובנים.
ואולם, מדגיש אקונומיסט, רבים מן המיליארדרים פועלים בשווקים תחרותיים. על כל מארק צוקרברג אחד, יש כמה וכמה יזמי היי-טק המתמודדים עם תחרות ערה. למשל: אנתוני ווד, שהקים את חברת Roku לשידור חי בווידאו; או טים סוויני, ממייסדי משחק הווידאו "פורטנייט". איש אינו יכול להאשים אותם ברצינות בניצול השוק או בהסתמכות על כספים ממשלתיים. אותו הדבר נכון לגבי ספורטאים כמו מייקל ג'ורדן ומוזיקאים כמו ג'יי-זי, ששניהם מיליארדרים.
כאשר הקפיטליזם מתפקד היטב, התחרות מונעת רווחים מאחדים ויוצרת אותם לאחרים בשווקים שהיו רדומים עד כה. ההצלחה שלהם תוביל בסופו של דבר למעגל נוסף של חדשנות שתפגע בהם, אך בינתיים הם עושים הון. מייסד המדיה החברתית מיי-ספייס התעשרו כאשר מכרו אותה לרשת פוקס; פייסבוק בלעה אותה. רשת השכרת הווידאו בלוקבסטר הפכה את וויין הוזיינגה למיליארדר – ואז הגיעה נטפליקס. התהליך הזה יוצר רווחים עצומים למדינה, טוען אקונומיסט; בשנים 2011-1948 נהנו היזמים מ-2% בלבד מהפירות שהם יצרו. אולי זאת הסיבה לכך שאפילו המדינות הכי סוציאל-דמוקרטיות מתייחסות בסובלנות למיליארדרים: מספרם כאחוז מן האוכלוסייה בשבדיה ונורבגיה גדול יותר מאשר בארה"ב.
ניתן להטיל מיסים בצורה פרוגרסיבית [ששיעורם עולה ביחס לעלייה בהכנסה], אבל זה לא מצדיק שיעורים עונשיים. וורן כבר הכפילה לאורך הקמפיין שלה את שיעורו של מס העשירים שהיא מציעה. תומס פיקטי, כלכלן העומד מאחורי רוב הנתונים על חוסר השוויון, מציע מס של 90% על המיליארדרים העשירים ביותר. צעדים כאלו רק יגרמו לאפקט מצנן על היזמות ועל יעילות ההון, מזהיר אקונומיסט. כלכלה עם פחות יזמים אולי גם תהיה כלכלה עם פחות מיליארדרים, אבל בסופו של דבר – גם פחות דינמית והמצב של כולם יורע.
העושר גורם לדאגה כאשר הוא אינו נתון להשפעות חיצוניות; במקרה כזה צריכה הממשלה להתערב. אבל לא משנה מה קורבין אומר; בריטניה איננה מושחתת בקנה מידה עולמי, והשוחד בה הוא נדיר. יש לה בעיה עם הון העובר בירושה, שהוא מקור עושרם של כחמישית מן המיליארדרים בה. שיעורי מס עיזבון גבוהים יותר הם הגיוניים בבריטניה ובארה"ב, כאשר קל מדי להעביר את ההון מדור לדור.
דיון רחב יותר עשוי להחליש את ההגנות על הקניין הרוחני וזכויות היוצרים, שלדעת אקונומיסט הן ארוכות מדי. הוא ינער את דיני ההגבלים, כדי לאכוף אותם ולהגביר את התחרות בענפים חדשים וישנים כאחד. והכי חשוב: הוא יכול לנער את דיני מימון הבחירות האמריקניים, כדי להיפטר מהיכולת של חברות לשלוח את זרועותיהן לממשל המדינתי והפדרלי. אם כל זה ייעשה, ניתן יהיה להשיג הרבה יותר מאשר התקפה חסרת אבחנה על העשירים – ובלי הנזק הנלווה. לפי כל הסימנים, המדיניות הנוכחית כושלת – אבל המיליארדרים הם המטרה הלא-נכונה, מסיים אקונומיסט.
