אחי זוכר ירידה למקלט כשגרנו באחוזה, שכונה בראש הכרמל. היה זה בזמן מלחמת יום הכיפורים, ואבינו נקרא יחד עם כל שאר האבות לחזית. עבר כמעט יובל מאז, ואבי כותב היום את זכרונות אותם הימים.
אני זוכר את טילי הסקאד של סאדאם חוסיין. הייתי אז בקורס קצינים ונשלחנו לשמור על סוללות הפטריוט בצפון תל אביב. לאחר מספר ימים בבוץ, איפשרו לנו להתקלח בקאונטרי קלאב. הטילים, כמו טילים קצרי טווח שיגיעו שנים אחריהם מעזה, שוגרו ללא ציפיה של דיוק מירבי וקצרו בהלה מרובה בקרב העורף שפשוט לא היה מוכן למלחמה נגדו. לפחות לאחד מאותם טילים הייתה יכולת ראש כימי או ביולוגי, וכיון שהטיל נפל ולא התפוצץ, הדבר דווח בהרחבה מחוץ למדינה וגרם לחרדה מוגברת.
כמו הטילים, כך גם ההגנה שהייתה באותו זמן למדינת ישראל - טילי הפטריוט מארה"ב. יעילותם הייתה מזערית (או ליתר דיוק אפסית), אך הדבר איפשר לגופים חוקרים שונים להיות במעבדה בזמן אמת. הדורות הבאים של מערכות ההגנה כבר יתאמו יותר לביצוע משימתם.
עברו עוד שני עשורים, ובארץ כאמור לא שקט. הפעם הטילים הם מסוג "שגר ושכח", וישנם כל כך הרבה כאלו, שמדינה שלמה יכולה להיות משותקת (הן מצפון והן מדרום). יוצאים עם טיל (פצצה או מרגמה) על הכתף, מכוונים לעבר אורות הישוב ממול, או בכיוון כללי של עיר צפונית, מזרחית או צפון-מזרחית ממך, וחוזרים לשגרה של המתנה בבנין עם אזרחים, ילדים נשים וטף. כעבור כמה דקות דיווח מדויק מישראל, כך שניתן יהיה לשפר במטח הבא (הציונים רוויי הגאווה אף פעם לא לומדים, ואם הדיווח לא בחדשות ברדיו כי אז ניתן למצוא אותו ברשתות החברתיות. טיפשים, הישראלים!).
שמונה שנים ארוכות סבל הדרום הסמוך לעזה את השיגורים, ולאיש במדינה לא היה אכפת: לא לראשיה ולא לאחיהם בשאר חלקי הארץ. מי שיכול היה לעזוב, עזב, ומי שנשאר, לא הייתה לו ברירה. הילדים גדלו עם חרדות מתמשכות, דור שלם שהמדינה התעלמה ממנו, עד שפתאום התעוררו.
מרחמים על רחובות
מאז ישראל נכנסה שלוש פעמים לעזה, דבר שכל פעם הביא לרגיעה זמנית. כל מבצע הסתיים בהודנה, שפרושה זמן לעזתים להתעשת ולפתח מערך חדש. כך היה עם מערך המנהרות ההתקפיות לדוגמה, כך גם עם מערך הטילים שבידם היום. את כל מרצם, כספם וזמנם הם משקיעים במערכים התקפיים, שכן מחויבים הם לפתרון סופי סופי, מציאות בדיונית שבה מדינת ישראל אינה קיימת ודי.
מדי מחזור, נאמר לנו בציניות מהולה ברחמים: העזתים מרחמים על רחובות, לכן הטילים מגיעים למבואות העיר או מדלגים עליה בדרכם לראשון (לציון) ולתל אביב. עד כדי כך שהתחלתי באמת ובתמים להאמין בכך.
אני זוכר נסיעות לדרום המופגז, עת אוטובוס נעצר בצד הדרך ויצאנו לחפש מקלט פתוח או שפשוט השתטחנו על הארץ, רכבת שנעצרה או האטה והיינו צריכים לרדת לרצפה (טוב שהיו מעט נוסעים) וחמ"לים של ערי הדרום שבפתחם קיבלו אותנו במטחים, כאילו ידעו בדיוק כל צעד וצעד שלנו. בכל מקום אליו הגעתי הייתי מחפש את השלטים למרחב המוגן או למקלט, ולא התביישתי לשאול.
זוכר אני את ביקורי הראשון בשדרות. באותה תקופה אספו את שרידי הפגזים למיניהם בחצר האחורית של תחנת המשטרה (מאז ודאי היה צריך לעבור למחסן ענק, כי קטן המקום להכיל). החנתי את המכונית בפתח גן ילדים, והייתי מסוקרן מה זאטוטים בני יומם יודעים או בכלל מבינים. המציאות טפחה על פני, ללמדני שלא לזלזל בזאטוטים. ברצינות תהומית הם הסבירו לי, המבוגר המנוסה, שהיה כבר בכל רחבי העולם והתנסה במהפכה ושתיים, כמו גם ביותר ממלחמה אחת, מה פרוש "צבע אדום" (למי שאינו יודע, אין אזעקה עולה ויורדת, כפי ששומעים ברחבי הארץ, כי אם המילים "צבע אדום" שפרושן שיש עשר עד מקסימום חמש עשרה שניות להגיע למרחב מוגן). ילדים בחיתוליהם לימדו אותי פרק חשוב בהלכות חיים וזהירות בדרכים.
אותם ילדים אפילו לא יודעים שהם גיבורים אמיתיים. הם ובני משפחותיהם, שלא עזבו והתמודדו מהלך עשור ויותר עם הפגזות חוזרות ונשנות, כששאר אחיהם בני ישראל שכחו אותם לגמרי. ההרטבה הלילית, החרדות ושאר תופעות הלוואי ילוו אותם כל חייהם, והמצב ישתנה רק כשטווח הטילים יגדל כמו גם דיוקם (וכך בדיוק היה). מאז עבר עוד עשור, ונראה שדבר לא השתנה (למעט, אולי, יחס שאר המדינה, שכן גם הם התנסו במה שהוא מנת חלקם היומית של ישובי עוטף עזה).
זרם בלתי פוסק
כך הגענו עד הלום. אני בשנית בארץ, וכבר הייתי מוכן לסוע חזרה, לאחר שתי משלחות וכנס (ארופאים, נוצרים ומוסלמים, כל אחד בנפרד), אך הצטננתי, ולמרות חיסון נגד השפעת שקיבלתי בארה"ב, נפלתי שדוד. עד כדי כך הזיתי, שישנתי / התעלמתי / נלחמתי משך יממה שלמה של הפגזות. ביום למחרת כנראה שהרגשתי קצת יותר טוב באחת עשרה ורבע בלילה, שכן שמעתי אזעקה אמיתית, כזו שכל מי שגדל בארץ יודע את פרושה: לא משחקים, לא מתעלמים, לא מתרגשים יתר על המידה, ובצורה שקולה ומיידית מתפנים ללא דיחוי למרחב המוגן.
כיוון שאני בבנין בן גילי בו מקלט ציבורי אך ללא ממ"דים בכל דירה, פניתי מיד לחדר המדרגות. הייתי משוכנע שאני עדיין חולם, יום שני בהשפעת אותו וירוס של סתו-טרם-בוא-החורף, כך שאפילו לא מצאתי לנכון לנעול את הדלת. ראשית, מה פתאום אזעקה ברחובות? היכן הרחמים? שנית, חדר המדרגות היה מלא במשפחות בדרכן למטה, למקלט. הורים חצי לבושים עם ילדים שזה עתה הוצאו ממיטותיהם, בשלבים שונים של להתעורר. זוג אחד עם שתי בנות. זוג שני עם שני בנים ובת על הידים. זרם בלתי פוסק: נעים להכיר, שמי ארי, מה שמכם?
המקלט התמלא עד מהרה, ואחד ההורים, שבת צעירה חובקת בחוזקה את חזהו, הפריח שאלה לאויר, אך הקפיד לשאול אותה באנגלית: "מה נגיד לילדים"? אכן, מה נגיד לילדים? אלו שותפינו לשלום. אלו הצד השני של "שתי מדינות לשני עמים". אלו אנשים שוחרי כל טוב, אז למה הם עושים זאת? מה נגיד לילדים, כמו גם לעצמנו? למה הם רוצים להרוג אותנו? למה לא אכפת להם מהחיים כאן, כשאנו לא רוצים להרע או להזיק להם? אולי זה סתם חלום רע? סיוט בלהות? אולי אני באמת עדיין חולם?
חברי הכנסת הערבים באותה שעה בדיוק יצאו בהכרזות שונות ומשונות, שעיקרן "היהודים אשמים" שירדנו למקלטים ושאנחנו מגינים על הילדים. ישראלים יפי נפש היו בדיוק באותו זמן במסע בארה"ב, ויחד עם יהודים טובים, הם הרגישו שמחויבותם היא "לשבור שתיקה" ולהעליל על צה"ל והצבא. וחברי ארגונים שונים, כמו
הקרן החדשה לישראל ואמריקנים ל
שלום עכשיו הכינו את הקרקע לעבודת המשך, כי אנחנו, ורק אנחנו אשמים (וכבר מחכות לי הזמנות אין ספור לפעילויות שונות ומגוונות עם חזרתי לארה"ב, ללמוד על פשעי המלחמה השונים ומשונים שביצעה מדינת ישראל, מתחת לאפי ממש!).
למחרת יצאו סטודנטיות מוסלמיות באוניברסיטת תל אביב להפגין - נגד המדינה. אך אין זה חדש. גם ברגותי, הוגה ומקים תנועת החרם הבינלאומית נהג לבוא אלינו במסעותיו חובקי העולם ולציין שהוא דוקטורנט באוניברסיטת האפרטהייד תל אביב. העיקר שראשי האוניברסיטה חרתו על דגלם "חופש" זה ו"חופש" אחר, כך שהם לא ינקטו עמדה (למעט מול תורמיהם, שעיקרה: אנחנו בחוד החנית במלחמה נגד תנועת החרם. באמת?). טוב שיש תנועה בשם "אם תרצו" שנוהגת כאותו ילד שלא מבין איך כל המבוגרים לא רואים שהמלך ערום והוציאה את אנשיה - סטודנטים גם הם - להפגנת נגד (גם לנו זכות קיום בארצנו!).
לפחות
בני גנץ, ישראלי בלב ובנשמה, רמטכ"ל לשעבר וכנראה ראש
ממשלה בעתיד, התנהג כמו שבנימין נתניהו התנהג לפני 11 שנים כשהיה ראש אופוזיציה ולקח את התקשורת הזרה לסיבוב של הדרום המופגז. לא אשכח את שאמר לנו: "היום אין קואליציה ואופוזיציה. היום כולנו ישראלים, והרשו לי להסביר לכם מול מה אנחנו עומדים". עומדים כולנו, עם אחד, ואין אנו מבינים את המקטרגים והמלעיזים מבית - "מהרסייך ומחריביך". מסתכלים אנו בילדים ובתחינה בפניהם, כי הם מנסים באמת ובתמים להבין; רק שלנו אין תשובה מתקבלת על הדעת. ואולי, באמת אולי, אני עדין חולם.
