קנאת סופרים, ועוד טיפה

זה סיפור יפה בראשיתו, ובסוף סתם גחמה שלי. באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית" (בעריכת מנחם בן ודורון קורן) הופיע הסיפור הבא מפי המשורר יעקב אורלנד שהעריץ את עמיתו בן דורו נתן אלתרמן. יום אחד הם נכנסו לבית קפה ועמיתתם לאה גולדברג קראה בספר שיריו החדש של יונתן רטוש "חופה שחורה". ולמרות שאלתרמן היה גדול הדור בשירה, והכל הכירו בכך, התמלא קנאה (כלומר לא פירגן) ברטוש על שורה אחת ביצירתו: "את יחידה כצל/ את בוגדה כנחל./ את תצעני לכל, לכל עובר ושב". הוא התפרץ על רטוש: "ממזר איך הוא עושה את זה לעזאזל? איך זה מצלצל אצלו"? איני משווה עצמי חלילה לאלתרמן ואיני צל-צילו של הענק הזה ששיריו כה אהובים עליי, אבל חוויתי קנאה לא משמעותית כזאת הלילה. אחרי רבבות או מיליוני מלים ביקורתיות שאני ועמיתיי כתבנו על התנהלותו של בנימין נתניהו בא ח"כ איימן עודה, שהשפה העברית אינה שפת האם שלו, ואמר משפט יותר קולע מכולנו, ושימו לב לצירוף של שתי המלים האחרונות: "ביבי חותם את מורשתו כעבריין מריר". הגדרה ששווה יותר מאלף מלים - "עבריין מריר". עכשיו אני מצטט בגניבה ספרותית מאלתרמן: "ממזר, איך הוא עושה את זה לעזאזל? איך זה מצלצל אצלו"? (סוף) ועכשיו נ.ב. אצל אלתרמן הקנאה ברטוש הולידה בתגובה יצירה נפלאה - "שמחת עניים". [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]