נסעתי בדרכי לנגב לא אחת וראיתי את השלטים "חוות בודדים" וחלפתי עליהם בדרכי למצפה רמון, לירוחם, לדימונה ואף לאילת. יש יישובים כאלה, חשבתי, וזכרתי שהיה זה
אריאל שרון, בהיותו שר החקלאות, שנלחם למען הקמתם של יישובים כאלה.
בשבוע שעבר הזדמן לי לבקר באחת מהן, חוות כרמי עבדת, והופתעתי לטובה. מקום מטופח, עם צריפים אחדים, עצים רבים, מחסנים וסככות. בחוץ, מסביב, בערוצי הנחלים נטועים כרמי ענבים וגם עצי זית נטועים, ירוקים ויפים.
לפני 21 שנים הקימו חנה ואיל יזרעאל את חוות כרמי עבדת והחלו בנטיעת הכרמים. גידול הענבים היה חלק מפרויקט דרך היין, של חוות שניטעו על שרידיהן של חוות עתיקות. הנבטים היו מלכי המדבר בנגב ובסיני כשהעבירו מור ולבונה מהודו. הם הסתירו את מקורות המים או הבארות.
הכרם השתול על הטרסות העתיקות נהנה משיטפונות החורף של הר הנגב, ממנות הקור בחורף ומן היובש של הקיץ. תנאי אקלים משובחים אלה היו הבסיס לתעשיית היין הגדולה שהייתה כאן בעבר דבר שהוביל באופן טבעי להחלטה להקים יקב בוטיק בחווה.
אייל סיפר לנו, המטיילים, שבזמנו פורסמה הודעה על הקמת שלושים חוות כאלה. רק 24 חוות יושבו על-ידי בודדים ומשפחות, שבחרו להתיישב בערבה הריקה. "לא היה כאן כלום", הוא אמר והסתכל על העצים, המבנים והגפנים שמכסים את השטח.
היו מכשולים בדרך ואנשי משרד החקלאות, שרצו למנוע את ההתיישבות, הודיעו פתאום שהחוות חולקו ללא מכרז, כדין. הנושא הגיע לבית המשפט והאישורים ניתנו. "לא היה סיכוי לפרסם מכרז, כי לא היו מספיק מתעניינים ולא אוכלסו כל שלושים החוות שהוקצבו", סיפר אייל. נוסף לכך, טען: "אם מישהו בממשלה לא פרסם מרכז, זאת לא בעיה שלי. שהממשלה תפתור את הבעיה"...
אז איך חיים לבד? - שאלו. "לא לבד", השיב. המועצה האזורית אימצה את היישובים ויש הרבה פעילויות וחוגים חברתיים. נוסף לכך, אנשים באים לבקר זה אצל זה ויש חיי חברה עשירים. הרבה יותר מאשר בכרך. עוד סיפר, כי בנם של בעלי חווה אחרת, חלה ונזקק לטיפול. בעלי חוות סמוכים התארגנו ובמשך חודש שלם עשו תורנויות עזרה בחוותו.
- ואם צריך עזרה רפואית? - נשאל.
"צריך מכונית טובה כדי להגיע מהר לבאר שבע", השיב בגילוי לב.
חוות כרמי עבדת מזמינה קבוצות ובודדים לביקור, בהתאם לעיקרון שחוות הבודדים פתוחות לקהל.
נימוק לפינוי בינוי
בבית תל אביבי נמנו הדיירים והחליטו שטוב להם לעשות שיפוץ בבניין (תמ"ה 38). לקבל עוד חדר לדירה ומעלית ובמקום הבית המתפורר, יהיה להם בניין חדש. אבל נמצא דייר סרבן. על כל הצעה אמר "לא" ותירוציו עמו. הוא טען, שיהיו לו הוצאות כאלה ואחרות (מלבד שכירת דירה בימי השיפוץ) בסכום עתק של מאה אלף שקלים. הדיירים לא כל כך האמינו, אבל לא הצליחו לשכנע את הסרבן. נכון, החוק אומר שרוב הדיירים יכול להחליט, אבל לא רצו לריב עם שכן.
יום אחד, אחרי שרוב השכנים חתמו על חוזה הנטישה לקראת פינוי בינוי, הלך אחד מהם אל הסרבן ואמר לו: "נניח, שבאה לך הצעה: תביא מזוודה עם מאה אלף שקלים במזומן ותקבל מזוודה עם מיליון שקלים במזומן. תספור אותם ותבדוק שלא זיוף ולא טעות כאן. האם תעשה את העסקה"?
השכן הסרבן הביט באי אימון, ואז המשיך שכנו: "נניח שיש לך הוצאות על פינוי הדירה. אבל תקבל דירה ששווה הרבה יותר. לא כדאי"? הסרבן חתם.
על השחיתות
ד.י. יובניס, שחי במקביל לישו, עם תחילת הספירה (47-138), אמר: "מעולם, אדם לא הפך בין לילה מושחת ללא תקנה".
