שיטת הבחירות היחסית רובנית הנהוגה בישראל
1, מתקיימת מאז הקמת המדינה. במשך 71 השנים שחלפו, נערכו בה שינויים, מהם מינוריים ומנהלתיים בעיקרם ואחרים עקרוניים יותר כבחירה ישירה של ראש ה
ממשלה. הבעיה עם שינויים אלה היא שלרוב הוחלט לבצעם בעקבות משבר חוקתי או משילותי, שלפתרונו נבחרה אד-הוק שיטה "מקרית", שפתרה זמנית את הבעיה הבוערת וחוללה לאחר מכן משבר קבוע וגדול יותר לאורך זמן. המקרה המוכר ביותר הוא חוק יסוד הממשלה משנת 1992, שהביא לבחירה ישירה של ראש ממשלה, בשנים 1996 ו-1992
2 כאשר האזרחים מצביעים בשני פתקים: אחד לראש הממשלה ושני לרשימת חברי הכנסת. בחירת ראש הממשלה קבעה גם איזו רשימה תעמוד בראש הקואליציה, גם אם לא קבלה את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת. על ראש הממשלה הנבחר היה להקים קואליציה המבוססת על מפלגתו, שאליה צורפו מפלגות נוספות על בסיס של מצע מוסכם ומשותף, כך שהשילוב הקואליציוני כולו יזכה באמון הכנסת. למעשה, בחירת ראש הממשלה קבעה את אופי הממשל ומבנה הקואליציה ולא הגרעין האידאולוגי-פרוגרמתי הקשה המייצג את דעת הגוש הגדול בציבור.
שיטה זו הוכחה כמסורבלת וחוללה משבר דמוקרטי, כאשר הביאה תוך שתי מערכות בחירות עוקבות התפוררות הרשימות הגדולות שייצגו את גרעיני המצביעים העיקריים בכנסות הקודמות. העובדה שהמועמד בעל התמיכה הגדולה ביותר בציבור איננו בהכרח זה שיעמוד בראשות הממשלה, עודדה מגמה של יצירת גושים פוליטיים סקטוריאליים (בעלי עניין פרטיקולרי) שמוקד עניינם לא היה המדינה וכלל צרכי הציבור, אלא סחטנות מגזרית, שאותה ניתן למנף על-ידי העמדת תנאים לנבחר לראשות הממשלה, כבסיס לתמיכה בקואליציה שהוא עתיד להקים. שאריות תפיסה זו מכשילות גם כיום את הממשל בישראל.
הקואליציה עצמה הורכבה ממספר גדול יחסית של מפלגות, שכוחן האלקטורלי שווה בקירוב, אולם כוח הסחטנות שלהן גדל ככל שהקואליציה נשענת על רוב קטן יותר. המחלה העיקרית של השיטה הנוכחית היא פיצול חברי הכנסת למספר גדול יחסית של סיעות
3, שמביא לקואליציה בעלת רוב מצומצם הנשענת על 6-5 סיעות שכל אחת מהן יכולה להפיל את הממשלה.
כאן יסוד הבעיה הוא במתודולוגיה. הרעיון הדמוקרטי נכון אך יישומו איננו אפקטיבי, מאחר שהוא מחולל אי-יציבות משילותית. בכדי לצמצם את היקף הבעיה, הוחלט בכנסת ה-19 על העלאת אחוז החסימה מ-2% שנקבעו בכנסת ה-16, לאחוז הנוכחי 3.25% (כ-4 ח"כים). הרעיון היה להקטין את מספר הרשימות שתתמודדנה ולהגדיל את מספר הח"כים בכל רשימה, ובכך להביא לקואליציה יציבה יותר. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות התברר, שה"פטנט" איננו עובד. מספר הרשימות לא הצטמצם באופן ניכר. לעומת זאת, רבות שלא עברו את אחוז החסימה ונותרו בחוץ, הביאו לכך שמאות אלפי קולות בוחרים כשרים, לא באו לידי ביטוי בתוצאות הבחירות מאחר שנפסלו על-רקע הליך בחירות לקוי מבחינה ייצוגית.
ברור שלתוצאה זו שני שותפים: השיטה, והציבור, שלא הבין כהלכה את משמעות העלאת אחוז החסימה, וטעה בשיקוליו בעת ההצבעה. בעיה זו החריפה כאשר מרבית הרשימות לכנסת בבחירות 2019, "ויתרו" על ההליך הדמוקרטי הפנימי ובבחירת מועמדיהן לכנסת (או לראשות הממשלה), ועברו לשיטה האנטי-דמוקרטית, בה "המנהיג קובע הכל" וממנֶה את נציגי המפלגה לכנסת. תופעה זו התחילה בסבוב הבחירות של 2015 והחריפה בבחירות האחרונות. דמוקרטיה איננה מילה ריקה, היא דרך חיים. לדמוקרטיה יש לחנך ובדמוקרטיה יש לשלב את הציבור בתהליכי הבחירה וקבלת ההחלטות. רק כאשר ירגיש שיש לו כוח השפעה, יכבד דרך חיים זו בפועל וילמד לפעול במסגרתה כהלכה. ללקונה זו השפעה נכרת על מעמדה של הכנסת מזה ועל השתתפות הציבור בבחירות מזה.
בעבר, כאשר בסיס ההתפלגות הציבורית בבחירות היו מפלגות אידאולוגיות, שעם עמדותיהן הזדהה הציבור ונהר אחר מנהיגויותיהן הנבחרות באופן דמוקרטי, התפצלו קולות הבוחרים לשניים או שלושה גושים עיקריים והגורם המכריע בעיצוב הממשל, היה השתתפות ערה של הציבור בהצבעה. בין "הימין" דאז ל"שמאל" היה פער אידיאולוגי בכל הנושאים המרכזיים: ביטחון, כלכלה-וחברה, גבולות הארץ, שיטת הממשל, היסודות התרבותיים המובילים וזהות המנהיגות. המציאות חוללה מצב שבו השסע העקרי בציבור היהודי פיצל את היישוב כך ש"בימין" ו"בשמאל" הייתה הומוגניות רבה בין זרמי המשנה, ואילו החלוקה המהותית הראשית היא שייצרה את הגושים. השינויים שעברו על החברה הישראלית בכל הפרמטרים העיקריים הנ"ל בחמישים השנים האחרונות, פוררו את ההומוגניות הפנים-גושית כשהמוקדים האידיאולוגיים של הגושים הוותיקים הולכים ונשחקים בכוחם האלקטורלי ו"גושונים" חדשים שלימים, שהתחלנו לכנותם "גוש המרכז", קמים ונופלים אד-הוק. בקונסטלציות אישיות, כלכליות או מדיניות משתנות, "גושונים" אלה מכתיבים קואליציות שהמדד האידיאולוגי איננו המשתנה המכריע בהם, אף כי הוא עדיין איננו בטל בשישים.
זהות אינטרסים
בבחירות 2019, החל מסתמן שינוי נוסף. המפלגות הערביות הבינו את התהליכים המתרחשים במגזר היהודי והחליטו לנצל זאת לקידום האינטרסים שלהן. התפתחות זו מחייבת דיון רציני ונפרד, משום שהתהליכים בחברה הערבית מיטלטלים בין שתי מגמות: חיובית ושלילית. המגמה החיובית מוליכה לעבר השתלבות של אזרחי ישראל הערביים בחיי המדינה כאזרחים שווי-חובות וזכויות ברמת הפרט, דבר שעשוי להוליך בוודאות רבה להגדלת האמון ושיפור היחסים בין המגזרים. המגמה השלילית מוליכה לחיזוק העמדות האנטי-ממלכתיות,
שאפיינו את הפוליטיקה הערבית-ישראלית במשך עשרות שנים, ועיקרן: התנגדות לציונות, אי-הכרה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום ריבונית משלו, תמיכה בפעילות הטרור של מי שמוגדרים כאויבי המדינה מבחוץ וניצול הסיטואציה הפוליטית הפנימית במגזר היהודי לטיפוח וקידום מטרות אלה בסיוע גורמים עויינים מבית ומבחוץ.
בין השמאל הישראלי הקיצוני לבין הפוליטיקה הערבית האנטי-ישראלית, קיים מתאם גבוה של עמדות ולאחרונה גם של אינטרסים. ככל שהשמאל הישראלי נחלש פוליטית והימין חותר ליצירת איזון חדש בין מוקדי הכוח האליטיסטיים - מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, הבוהמה, הצבא לפחות בחלקו וכלכלת ההון הגדול - לבין רשויות הממשל הממלכתיות, גדלה זהות אינטרסים זו.
הביטוי החריף ביותר להליכה בכיוון זה הוא השיח הפוליטי בשבועות האחרונים על הקמת ממשלת מיעוט, שתשען על המרכז שמאל בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת. אומנם אין בכך די ודרושה גם תמיכתו של ליברמן למימוש תוכנית זו. לנוכח האפשרות שהאופוזיציה הפוליטית לרה"מ נתניהו וגוש מפלגות הימין תוביל לבחירות חוזרות, שבהן יבוא לידי ביטוי מאזן הכוחות האלקטורלי האמיתי בין "שמאל" ל"ימין" במגזר היהודי, (אפשרות שעד לא מכבר נחשבה כהזויה), צפה ועולה על פני השטח ומחייבת התייחסות גם לעניין זה.
הפוליטיקה המכוונת להחלפת נתניהו, כוללת מגוון רחב של כלים ואמצעים, בגלל עוצמת אחיזתו של רה"מ בגוש הימין
4. אחד הכלים הללו הוא פרסומים ממקורות שונים, מקומיים וחיצוניים, אקדמיים ואחרים (מכוני מחקר למיניהם), מתחום התקשורת הכתובה והמדוברת, אמנותיים ועוד. אחד ממוסדות אלה הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים. במאמר "הצבעת אמון"
5 עוסק
יוחנן פלסנר בצורך בהחלפת שיטת הבחירות. בכותרת המשנה של מאמרו הוא כותב: "הקיפאון במערכת הפוליטית מחייב שינוי שיטת הבחירות כך שתעניק הכרעה ברורה ותצמצם את הסחטנות הקואליציונית". טוב ויפה כהצהרת כוונות, אולם זו הייתה המטרה של כל שיטות הבחירות שהיו בשימוש בישראל מאז הקמתה. מה, החידוש אפוא? פלסנר אומר בערך כך: אם מתנגדי נתניהו אינם יכולים להדיחו בדרך הדמוקרטית המקובלת, כלומר על-פי החוק הקיים ובמסגרת הכרעה במגזר היהודי בבחירות דמוקרטיות, נוותר על הקיים ונחליף אותו בקואליציית מיעוט יהודית עם תמיכה פורמלית של הרשימה הערבית (חסר שלושה חברים שאינם מוכנים לכך) "מבחוץ". מבחוץ, משמע: לא כחלק מהקואליציה, ללא התחייבות למצע הקואליציוני, ללא תיקון עמדותיה העוינות למדינת ישראל, בעצם "כסטודנטים חופשיים" מכל מחויבות, למעט המחויבות להדיח את נתניהו. בכדי לצבוע הצעת זדון זו בצבעים נאים, הוא מכליל את המעשה בתוכנית רחבה יותר, שאותה הוא מכנה
שינוי שיטת הבחירות.
כאן הוא גולש לסדרת תיקונים בחוק הקיים שעיקרה התאמת ההכרעה למצב שאילו התקיים בסבב הבחירות האחרון (בו זכה גנץ למנדט אחד יותר מנתניהו), היה מאפשר לגנץ, בניסוח מתאים של החוק, להקים ממשלה כמי שעומד בראש הרשימה הגדולה ביותר (אבל לא בראש הגוש הפוליטי הגדול ביותר). אולם, אם מעניקים לרשימה הערבית "חנינה" ומאפשרים לה לתמוך בראש הממשלה המיועד מבחוץ, או משנים את הכלל שראש הממשלה חייב לקבל את אמון רובה של הכנסת (61 קולות) בכדי שיכנס לתפקידו, או מקשיחים את התנאים להתפצלות של סיעות לסיעות קטנות יותר ומגבילים את הכנסת (הריבון), שלא תוכל לפזר את עצמה לפי רצונה ועוד כהנה וכהנה רעיונות עיוועים, או אז יוכל מועמדו המובהק של פלסנר לראשות הממשלה כיום לפעול באין מפריע, ובא שלום על ישראל. אלא שפלסנר נלחם את המלחמה שעברה. בכל מקרה שינויים אלה אינם רלוונטיים למציאות הקיימת והתפקיד של שינויים בשיטת הבחירות אינו להחליף דרך רעה אחת באחרת, אלא לתקן את ליקויי השיטה תיקון יסודי וכולל. יסודו של תיקון כזה הוא לחזור לבסיס הדמוקרטי הקלאסי במפלגות ובבחירות הכלליות ולחייב את הציבור ואת "המתנדבים להצילו מעצמו", כחלק מחינוך לדמוקרטיה (להבדיל מאנרכיה), להשתתף בהליכי הבחירות ולהבין על מה הוא מצביע וכיצד הוא משפיע.
אין ספק שפלסנר מספק לנו כאן עצת אחיתופל. קל להצביע על פגמים לא מעטים בשיטה שהוא מתאר. לטעמי, הבעיה בשיטה זו היא בשלוש נקודות מכריעות:
א. אין לשנות את שיטות הבחירות לעתים תכופות. הדבר אינו יעיל, אינו מועיל לתפקוד הממלכתי ואינו מעורר כבוד בציבור למוסדות המדינה ולנבחרים לכהן בהם.
ב. שיטת בחירות אינה אמורה להעניק שלטון לקבוצה זו או אחרת. מטרתה היא לקבוע את מי רוצה רוב ציבור בעלי זכות הבחירה לראות כמנהיג המדינה - הכרעה דמוקרטית חדה וברורה; ואיזו דרך מדינית-פוליטית הוא מעדיף.
ג. אסור ששיטת בחירות תגרום לציבור תחושה שהוא משחק ב"נדמה לי" כאשר הוא בוחר בקלפי. כשם שלא ייתכן שבית משפט יחוקק חוקים במדינת ישראל במקום הכנסת, לא ייתכן שפרוצדורה תכבול את ידי הריבון ותשבש את רצונו המוצהר.
עם זאת, חייב הציבור להבין שיש מחיר לאי-השתתפות סדירה ורצינית בבחירות ויש מחיר להימנעות מהחלטה או לעצלות אזרחית. על-מנת לחיות בדמוקרטיה, חובה על היחיד להיות חלק פעיל ממנה; ציבור פעיל הוא השחקן החשוב ביותר בדמוקרטיה.
אם לא תימצא פשרה להקמת ממשלה ברת-כושר פעולה על בסיס הכרעת הציבור בבחירות האחרונות (ספטמבר 2019), יש להגדיל את אחוז החסימה מ-3.25% ל-4% (5 ח"כים) וללכת לבחירות חדשות, שאחריהן נדרש לגשת לתיקון רציני ויסודי של פגמי השיטה הקיימת - ללא צורך בשיטה חדשה.
