מאיר הר-ציון היה גיבור ילדותי. עד שהתבגרתי, לא ידענו פרטים על-אודותיו, פרט לפציעתו, אך אגדת הר-ציון הייתה ידועה לנו. על האיש לא נכתב הרבה, אלא במסגרת סיקור יחידה 101, גדוד 890 וחטיבת הצנחנים, עד שפורסמו יומני טיוליו
1. וגם אז נותר דמות חידה. בעזרת משפחת הר-ציון, חבריו ופקודיו, הצליח אל"ם (מיל׳) משה גבעתי לשרטט דיוקן של הר-ציון ושל התקופה - מאז שהיה ילד ועד לפטירתו בגיל כמעט 80, ב-י"ב באדר ב׳ ה׳תשע"ד, 14 במארס 2014, בחוות אחוזת שושנה, שהקים במו ידיו במרומי כוכב הירדן (כאוכב אלהווה), וקראהּ על-שם אחותו, שנרצחה על-ידי בדואים במדבר יהודה.
הר-ציון ("הר", בפי חבריו) היה מופת בתקופה הקצרה, שהיה חייל, ובהשתקמותו (החלקית בלבד) מפציעתו הקשה בפעולת התגמול במשטרת א-רהווה (12 בספטמבר 1956). למרות היותו נכה קשה, הקים הר-ציון את אחוזת שושנה בסוף שנות החמישים, וגידל בה עדר בקר לבשר - חלוץ למופת, כיאות למורשתו. ובנוסף, היה ליד ערש הקמתה של יחידה 269 - היא סיירת מטכ"ל - בשנת 1957, והשתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. לאחר מלחמת יום הכיפורים פעל במסגרת "גוש אמונים" לחידוש ההתיישבות ביהודה ובשומרון.
סיפורו של הר-ציון הנו סיפור של התגברות על מכשולים ושל ניצחון הרוח; ולא בכדי קרא המחבר לספרו, וִיהִי מה.
דמות מופת
מה עשה את מאיר הורוביץ, לימים הר-ציון, למנהיג, לסמל ולדוגמה אישית? גבעתי חוזר בסִפרו לבית הוריו, שרה לבית גולדנברג ואליהו, במושב רשפון שבדרום השרון בשנות השלושים למאה הקודמת. שם כבר הראה מאיר את תעוזתו כילד ואת אהבתו הגדולה לטבע. לימים עברו הוריו לקיבוץ בית-אלפא בעמק, ונפרדו כשהיה בן 13. אמו נשארה בבית-אלפא עם שושנה ועם רחל, אחיותיו, ומאיר עבר עם אביו לקיבוץ עין-חרוד. תוך חשיפת ילדותו של הר-ציון, נעוריו וחיילותו, מתוארת התקופה, שכיום נראית רחוקה מאוד מאתנו - גם בערכיה.
"... אחי ... [הפך] - כותבת רחל, אחותו - "לדמות מופת בלי שהתכוון לכך, ו... משך אליו כמגנט אנשים שהלכו אחריו באש ובמים. מאיר היה קודם כל אדם חופשי... בין חיים נוחים לאתגר - הוא בחר תמיד באתגר ... לצד הרצון להגיע להיכרות אינטימית עם הארץ ונופיה, בלטה אצלו התשוקה לדעת ולהכיר את מה שמעבר לגבול, את הנסתר, את העלום, את הבתולי שלא נחשף קודם לכן. כבר אז הוא סחף אתו ואחריו אנשים אחרים שניזונו מאותה התשוקה, [ובהם את] אחותנו שושנה". לדעתה, "אנשים הלכו אחריו בלי שעשה נפשות לדרכו", משום "שידע מהי דרכו, והלך בה ללא חת". ועוד מעריכה רחל, כי מאיר, אחיה, הציב "מופת תפקודי", תוך ש"גישתו הייתה מעשית ולא רומנטית אף שהעז לחלום רחוק וגבוה"
2.
הר-ציון היה אוטודידקט, שלמד בעצמו נושאים רבים. לשיא מסוים הגיע כשתכנן את הקמת אחוזת שושנה, שהייתה משק חלוצי בתחום גידול בקר לבשר בארץ, ולמד את הנושא לבדו. צדדים בלתי-ידועים באישיותו הנם רגישותו ואהבת המוזיקה. בערוב ימיו גילה את מוצארט, וביקש, שבהלוויתו ינוגנו שתיים מיצירותיו: הקונצרט לפסנתר ולתזמורת מספר 21 והסימפוניה הקונצרטנטית לכינור ולוויולה; וכך היה. כשפורסמו יומניו, התברר לקהל גדול, שלהר-ציון כישרון כתיבה, והוא איש רגיש, מעודן ושפתו עשירה ויצירתית.
את גבורתו, הוכיח הר-ציון כשנפצע, והפך לנכה בגיל 22. פציעתו סיימה, לכאורה, את תקופת הגיבור בחייו, ולא היא. הוא הוכיח, שניתן להיות גיבור גם בחיים אזרחיים, לא לוותר, להעז, להתעקש, ולהצליח, למרות מגבלותיו (נכות 80 אחוזים, שבסוף ימיו גדלה למאה אחוזים). הר-ציון החליט לחיות, ולממש את חייו למרות הבעיות והקשיים - סמל ודוגמה לאחרים. פועלו ומורשתו היו לנחלת רבים - כמו איש מופת, סבורה אחותו
3.
משועמם בנח"ל
חוויה מסמרת-שיער הייתה באוקטובר 1951 למאיר הר-ציון, בן 17, ולשושנה, אחותו, בת 15. במהלך טיול באזור כורזים של היום, כשני ק"מ צפונית לשפך הירדן, נחטפו שניהם על-ידי בדואים ישראלים משבט ערב אלשמאלינה, ששיתפו פעולה עם הסורים, והובלו לשבי בסוריה
4. אחרי שנחקרו על-ידי הסורים, הוסעו לקוניטרה, נחקרו, ושוחררו רק אחרי כמה שבועות, בנובמבר 1951, בעסקה לחילופי אסירים בין ישראל לסוריה, שנרקמה בוועדת שביתת-הנשק (וש"ן) ישראל-סוריה.
כמו רבים מבני הקיבוצים, נשלח הר-ציון לנח"ל, ביולי 1952, ושם סבל, כיוון שלא התאים לצבא נוסח מה שהתפתח בצה"ל בשנות החמישים המוקדמות. הנח"ל דאז לא התאים לצעיר, שכבר עשה כמה טיולים נועזים לפני גיוסו, שהוכיחו את יכולתו "להבין את השטח" ואת בקיאותו בתורת ההסתתרות
5.
הר-ציון הוצב בקורס מ"כים ובקורס סמלי סיירים ואחר כך כמדריך בקורס סמלי סיירים. באוגוסט 1953 ביקש להתנדב ליחידה 101, כיוון שהשתעמם בנח"ל וגם טיוליו הנועזים (מירושלים לעין-גדי דרך שטח ירדן; ולפטרה) לא הפיגו את שעמומו. בגיל 19, הגיע הר-ציון לחטיבת מחוז ירושלים 16, והוצב ביחידה 101. הוא נקלט מיד ביחידה, שהוקמה באוגוסט 1953, במחנה הל"ה בכפר סטף שבהרי ירושלים.
יחידה 101 קיבלה היתר מהמטכ"ל לבצע "סיורי-חרש מעבר לגבולות המדינה לצורך אימונים, אך בלי ליצור מגע אש ולפגוע בכוחות אויב מלבד להגנה עצמית"
6. ליחידה ניתנו נשק, תחמושת ובגדי עבודה ללא סימון צה"לי, אפודות אזרחיות ונעליים שחורות עם סוליות גומי.
סמ"ר מאיר הר-ציון השתתף בסיורים רבים מעבר לגבול - כלוחם וכמפקד חוליה, ותוך זמן קצר הפך, למעשה, למספר שתיים ביחידה, למרות ששלמה באום היה סגן-מפקד 101. שרון התייעץ עמו, והטיל עליו את המשימות המסובכות ביותר. "כישוריו יוצאי הדופן של מאיר כסייר ... והיותו יד ימינו של שרון ...תרמו ללא ספק תרומה נכבדה להישגיה"
7.
על תחושותיו כסייר סיפר הר-ציון: "... אני מפחד. תמיד אני מפחד. בעיקר לפני שאני יוצא לאיזו פעולה וגם מיד בראשיתה, אבל אחרי שהתחלתי, החשש של ׳לא להגיע למטרה׳ הוא מפחיד יותר מהמוות. אם הצלחתי עד היום להישאר בחיים עזרו לי בכך, אולי מלבד המזל, גם הידיעה שאני מפחד ... מנערותי טיילתי בארץ לאורך ולרוחב, הרחתי את שביליה, שמעתי את שיח העצים, ולמדתי להאזין ללחש הדממה. פשוט ניסיון והיגיון פשוט: כשאתה נמצא בשטח אתה גם מתמצא בשטח ...".
8
כישלון או הצלחה
יחידה 101 סיירה מעבר לגבולות, כדי לאמן את אנשיה, כדי להכיר את השטח ולהכין יעדים לפעולות. חוליותיה יצאו לשטח בלי מכשירי-קשר, כיוון שלא היו אמינים, "ומפקד החוליה חייב היה להיות מתכנן עצמאי, לשנות תוכניות למצבים שונים שלתוכם נקלענו לפעמים באופן בלתי-צפוי"
9.
יחידה 101 עשתה את כל פעולות התגמול על פיגועי מחבלים (שאז נקראו, פדאיון). בפעולת קיביה (מבצע "שושנה", 15-14 באוקטובר 1953) תוגברה בפלוגה מגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של סרן אהרן דוידי. זו הייתה פעולתו הקרבית העצמאית הראשונה של הר-ציון, שפיקד על חוליה 10 שהטרידה את הכפר שקוּבּה. במרחק של כחמישים מטר מהכפר, הם התגלו, והתקרבו אליו מכיוון אחר, והתגלו גם כן. הר-ציון החליט להמשיך במשימתו, גם כשמכיווּן קיביה עלו קולות נפץ. אחד מחייליו פתח באש מוקדם מדי, והם התגלו, ונסוגו בהרגשת כישלון. אריק שרון לעומתם, בירכם כששבו ליחידה, על שביצעו את משימתם, והחזיקו את הכפר שקובה בעמדותיו, ומנעו ממנו לשלוח תגבורת.11
לאחר המבצע חששו בישראל, שירדן תגיב בהתקפה על השיירה הדו-שבועית, שעלתה למובלעת הר הצופים. יחידה 101 ושתי מחלקות מגדוד 890 הועמדו בכוננות מיידית לחילוץ השיירה. בתגובה לכיבוש ירדני של מובלעת הר הצופים תכננו במטכ"ל, במסגרת מבצע "ראובן 3", לכבוש את הר חברון, את נבי סמואל ואת מובלעת לטרון. על יחידה 101 (מתוגברת בפלוגה מגדוד 890 ובגדוד מילואי חי"ר מחטיבה 16) הוטל לכבוש את רמת נבי סמואל בסיוע גדוד תותחנים
12.
"החייל הטוב ביותר"
בשישה בינואר 1954, במסיבה במחנה היחידה בסטף, הודיע משה דיין, הרמטכ"ל החדש, שיחידה 101 תתמזג עם גדוד 890 מתוך רצון שתנחיל את מורשתה ואת תורת לחימתה לכלל הצבא. מרבית אנשי 101 לא היו מרוצים מההחלטה. דיין מינה את רס"ן שרון בחשאי למג"ד במקומו של סא"ל יהודה הררי; אהרן דוידי, שהיה מ"פ ב-890, מונה לסמג"ד 890; פנחס גרינברגר, קצין המינהלה של 101, מונה למ"פ מפקדה; ורס"ל מאיר הר-ציון מונה למפקד מחלקת הסיור הגדודית, שבה חיילים
13 היו מפקדי חוליות, וקצינים - לוחמים. לאחר מכן מונה הר-ציון למפקד פלוגה א' - פלוגת הסיור של גדוד 890.
14
ביוני 1954 הועלה הר-ציון לדרגת סגן-משנה בלא שעבר קורס קצינים. "אריק [אמר] לדיין, שלמאיר הר-ציון אין לו מה ללמוד שם [בית-הספר לקצינים - בה"ד 1] אלא הוא יכול רק ללמד אותם". דיין השתכנע, והר-ציון הפך לסג"ם. דיין סיכם זאת קצת אחרת: "בעיניי, הר-ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל ... כוחו לא במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו האישי המופלא בתור לוחם ... בימים שהייתי בתפקיד [רמטכ"ל], הוא היה היחיד שקיבל דרגת קצונה בלי שיעבור את בית-הספר לקצינים. לא היה לו מה ללמוד שם ... היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם". ובמקום אחר הוסיף דיין: "... אינני יודע אם מבחינה משפטית הייתי מוסמך לכך, אבל רציתי לתת לו את הדרגה כביטוי להערכה. הר-ציון נולד מפקד ... הייתי אומר, אולי, שהדרגה הייתה עיטור אופרטיווי, לא עיטור דקורטיווי ...".
15
על מסמך, שמסר הר-ציון לסא"ל אריק שרון (15 ביולי 1954), הוא חתם כקצין המודיעין (קמ"ן) 890. כנראה, בנוסף להיותו מפקד מחלקת הסיור של הגדוד
16. זה היה במהלך מבצעי גי"ל (ג׳יבלי ייצא לחופשי), שנועדו לצבור בני-ערובה ירדניים להחלפת יצחק ג׳יבלי, שנפצע ונפל בשבי הירדנים במבצע "ברוך 1" (30-29 ביוני 1954) בכפר עזון שבשומרון. מבצעי גי"ל הסתיימו כשיצחק ג׳יבלי שוחרר מהשבי בתמורה לחמישה חיילים ירדניים ב-29 באוקטובר 1954.
כשסיור של חוליה בפיקודו של נבות שרת נכשל, הטיל עליהם הר-ציון לצאת שוב לסיור, כי "[הסיור] מהווה את התוכן [ואת] התכלית של חודשי האימונים הארוכים - חובה להתעקש לבצעו בצורה הטובה ביותר אפילו בתנאים הקשים ביותר"
17. בכך הוא מיצה את העיקרון שטבע דיין, "מיצוי המשימה" - ערך, שלא עמד בראש מעייניהם של מפקדי צה"ל ויחידותיו, אלא הומר ברעיון "אם תוכל - עשה". יחידה 101 סובבה את הגלגל אחורה, וקבעה את ביצוע המשימה כערך עליון; וזו גדולתה ותרומתה הייחודית לצבאנו בחודשים המעטים של קיומה.
נקמת-דם
ב-כ"ח בכסלו ה'תשט"ו, 23 בדצמבר 1954, רצחו בדואים משבט ערב אלרשאידה את שושנה, אחותו של הר-ציון, ואת עודד מגיסטר, חברהּ. הרצח היה בנחל ערוגות, כ-12 ק"מ מהיאחזות עין-גדי, כשמונה ק"מ בעומק שטח ירדן וכשני ק"מ ממצודת המדבר הירדנית רוג׳ום אלנאקה. האם ניסו שושנה ועודד לשחזר את הליכת מאיר ואורי אופנהיימר באפריל 1953 מירושלים לעין-גדי? או שמא, כפי שהאמין מאיר, הלכו מעין-גדי למצדה תוך הליכה על קו המצוקים?18 גופות השניים התגלו כעבור כחודש וחצי, והובאו ארצה. זה היה סוף עצוב למבצע נרחב שלחיפושים אחר השניים, שהשתתפו בו מאות חיילים (כולל אנשי 890), שוטרים, אזרחים, בדואים ישראלים ומטוסי חיל-האוויר. רצח אחותו פגע קשות בהר-ציון בשל מערכת היחסים המיוחדת ביניהם.
"... שושנה נרצחה ולא נרגעתי ... ניקר במוחי כל הזמן שעליי לעשות ... משהו דומה למעשים שלנו אז. מחשבה אחת הציקה לי כל הימים - אתה דואג כל הזמן שרוצחים יבואו על עונשם ולרצח אחותך אין גמול" - הסביר הר-ציון לאחר שנים. "לא יכולתי לנהוג אחרת. הרי כל מחשבתנו הלכה אז בכיוון זה - שדמנו לא יִנקה"
19.
כמה ימים אחרי ששושנה ועודד הובאו לקבר ישראל, החליט הר-ציון לנקום בבדואים, שרצחו את שניהם. רק שניים - קצ׳ה, קמב"ץ 890 וחברו מילדות של הר-ציון, ומאיר ברבוט, שהיה ב-101 - ידעו מה מתכוונים הנוקמים
20 לבצע. ניסיונם סוכל על-ידי המג"ד שרון, ששלח את דווידי, סגנו, במטוס "פייפר" להחזירם לבסיס היחידה בתל-נוף
21.
בתשעה בפברואר 1955 השתחרר סגן מאיר הר-ציון משירות החובה שלו. כנראה, התאכזב מאי-כוונת צה"ל לנקום את רצח אחותו. הר-ציון שלח את זאב סלוצקי (סולל) להודיע לשרון על כוונתו לנקום בראש קבוצה
22. הם לקחו נשק ממחסן ההגנה המרחבית בעין-חרוד ותת-מקלעים וקומנדקר מגדוד 890, ובארבעה במארס 1955 יצאו לדרכם, כשיצחק ג׳יבלי, נהגם, הוזהר, שלא לעבור את הגבול כיוון שהוא פדוי-שבי. הם עברו בנחל חבר, וחיכו ליד הגבול לחשיכה. למרות, שהר-ציון ידע היכן נמצאים מאהלי אלרשאידה, שמהם יצאו הרוצחים. התקשו הנוקמים לאתר את האוהלים בליילה החשוך. נביחות כלבים הנחו אותם לאחד המאהלים, והם הוציאו ממנו ארבעה צעירים ישנים. כשניסו לשבות עוד בדואים, הם נמלטו, ואחד מהם נורה למוות. במקומו נלקח בדואי זקן, וחמשת השבויים הובלו לערוץ סמוך. הר-ציון לא התכוון לחוקרם, אלא לנקום את רצח אחותו וחברהּ. הוא חיסל אישית את ארבעת הצעירים - כיוון שהנקמה הנה עניין אישי - בנוכחות הזקן, ושחררו, כדי שיספר לאנשי שבטו על המעשה. הם חברו לג'יבלי, שנותר מאחור, ושמר על הקומנדקר; ומבחינתם, הצדק נעשה.
כשהנוקמים היו באזור עין-גדי חג מעליהם "פייפר", וקצ׳ה והשליך ממנו פקודה כתובה בתוך זביל רימונים: "חִזרו לתל-נוף. אתם עצורים".
קצ׳ה הודיע על הנקמה לשרון, שהודיע לדיין, ושרון פקד על קצ׳ה להוציא את מחלקת הסיור שלו לעזור לקבוצה להיחלץ אם ירדפו אחריה. במקביל, המריא קצ'ה במטוס סיור לעברם, חמוש ברימונים לסייע להם נגד רודפיהם ובניירות לכתוב את פקודת שרון. אחרי שקצ׳ה הטיל את הפקודה, ונוכח שלא רודפים אחריהם, הוא טס לשדה-בוקר, כדי לעדכן את
דוד בן-גוריון, שר הביטחון
23.
בדרך לתל-נוף פרשו מהקבוצה ישי צימרמן ואיתן בן-טוב, למרות ששרון ידע, שהיו בנוקמים, ושבו לקיבוציהם. למחרת פגשו הנוקמים ועדת חקירה, ששלח אלוף פיקוד המרכז, ובראשה עמד סא"ל שמואל גלינקא, קצין האג"ם הפיקודי
24. לקבוצה היה ברור, שאין מדברים. למרות זאת, טען גלינקא, שהם הודו בפניו. זאב סלוצקי (סולל) מכחיש זאת נמרצות, באומרו, "גלינקא המציא חלק מהדברים שהוא כתב בדוח". הם הועברו למעצר במחנה הצבאי של חטיבה 16 במשטרת אבו גוש, ושהו בו כיומיים, עד שהועברו לידי משטרת ישראל, כיוון שהיו אזרחים.
במפקדת הנח"ל ביפו פגשו את הרמטכ"ל דיין, שנזף בהם בחומרה, והסביר, שיקבלו עונש של שבע שנות מאסר. הוא הזכיר, שגם הוא היה אסיר
25, ולמד בכלאו אנגלית. לפיכך, יעץ להם ללמוד בכלא לבחינות בגרות.
אחרי שראש אגף החקירות המשטרה חקר אותם, שוחררו הנוקמים, ואחרי כמה שבועות נקראו שוב לחקירה, אך לא דיברו. "אתם יותר בצנחנים לא תשרתו", אמר להם דיין. כעבור כמה חודשים, לקחו את כל הנוקמים לפעולת התגמול בסבחה (מבצע "הר-געש", 2-3 בנובמבר 1955)
26.
דיין הכחיש כל קשר בין חיסול הבדואים לבין יחידה צבאית, וחיפה על גדוד 890. בן-גוריון קבע, שזו פעולה פרטית, ו
משה שרת, ראש הממשלה, הזדעזע ממנה. בצבא הייתה אהדה למעשה הנקם, וזה הדאיג את הרמטכ"ל דיין.
הארבעה שוחררו ב-25 במארס מחוסר יכולת לבסס את החשדות נגדם, והוחלט להעמידם לדין על שימוש בנשק צבאי ובקשירת קשר לביצוע רצח. בסיוע שלמה לביא, איש עין-חרוד, הם שכרו את שירותיו של עו"ד שמואל תמיר, אך ויתרו עליהם, כנראה, בעסקה לסגירת תיקיהם, כדי שתמיר לא יהפוך את משפטם לעוד משפט פוליטי, ארבעה חודשים לפני הבחירות לכנסת, שתוכננו לחודש יולי
27 - כפי שעשה בתיק קסטנר
28.
בשנת 2008 ביקרה משפחת הר-ציון המורחבת במקום הרצח, וקבעה לוח שיש לזכר זוג הנרצחים. השלט נופץ כמה ימים לאחר מכן. במקומו הקימו מתנדבים לוח מתכת מאסיווי
29.
שרון הועדף על בר-לב
בשלושה בספטמבר 1955, בנהלל, החליט הרמטכ"ל דיין לגייס את סגן הר-ציון לצבא הקבע, ומינה אותו למ"פ א׳ בגדוד 890, שנועדה להיות הסיירת החטיבתית של הצנחנים
30. הר-ציון הביא עמו רעיונות יצירתיים להפעלת פלוגתו בעורף המערך המצרי בסיני. סדרת האימונים הראשונה, שהעביר כמ"פ, הייתה ניווטי ליילה באזור סאסא ואחר כך בשטח אש 9, הנמצא בלב היישובים הערביים בגליל. אחר כך תרגלו חדירה שקטה למשרדי מודיעין פיקוד הצפון, סיורי-חרש בירדן ולוחמה בשטח בנוי. הר-ציון תכנן את הפלוגה כ"יחידת פשיטה לטווח ארוך" לפי מודל SAS, שהקים דיוויד סטרלינג במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. רעיונותיו של הר-ציון הוטמעו בסיירת מטכ"ל, שהקים רס"ן אברהם ארנן בסוף שנות החמישים
31.
פלוגה א׳ ביצעה הרבה מבצעים בגבול מצרים, במצרים, בסוריה ושיאם בפעולת כינרת (מבצע "עלה זית", 12-11 בדצמבר 1955), שהפך לפעולת התגמול הגדולה ביותר בשנות החמישים. לפעולה בצפון-מזרח הכינרת הוקם צוות קרב חטיבתי, ודיין העדיף להעמיד בראשו את סא"ל שרון, המנוסה בפעולות תגמול, ולא את אל"ם חיים בר-לב
32. לרשותו עמדו גדוד 890, גדוד 771 של ותיקי הצנחנים בפיקודו של רס"ן אהרן דוידי, פלוגת נח"ל ופלוגה מגדוד 51 של גבעתי. לסיוע קיבל שרון שתי סוללות תותחי שדה 25 ליטראות מגדוד 402, סוללת מרגמות כבדות מגדוד 332, מטוס "דקוטה" וארבע נחתות קטנות (ננ"רים) משייטת 5 להובלת כוחות, לפינוי נפגעים ולהשטת חבורת הפיקוד הקדמית (חפ"ק).
המבצע הצליח, והסורים לא הצליחו להגיב במהלכו. הם שיקמו את מוצביהם במהירות, ושבו להטריד את הדייגים הישראלים בכינרת עד מלחמת ששת הימים. במהלך המבצע התברר, כי הר-ציון רגיש מאוד. הכוח הרג שתי נשים סוריות, שנשאו בזרועותיהן שני תינוקות, וכששמע הר-ציון על העניין, פרץ בבכי
33.
כתשעה חודשי שקט עברו עד למבצע התגמול הבא - פעולת "קורנס" בקסימה, 31-30 באוגוסט 1956. במקביל להקמת יחידה, שתעסוק בחדירות עמוקות, תכנן הר-ציון טיול בירדן בפסח (30 במארס 1956). כיוון שחבריו לא הגיעו למפגש, חצה לבדו את הגבול בצפון ירושלים, הלך עד לקרבת יריחו, וחזר כעבור שלושה ימים למחנה אלנבי בדרום ירושלים
34.
לאחר שלושה חודשים יצא הר-ציון עם קפוסטה ועם מאיר יעקובי (ששוחרר מהשבי הסורי לאחר שנשבה במבצע "צרצר" בעומק שטח סוריה) לטיול בעיר העתיקה גרש בגלעד שבירדן. הוא יצא לגרש
35.
פציעה
ב-15 ביוני 1956 הועלה הר-ציון לדרגת סרן, אך הקריירה הצבאית שלו נקטעה בפציעתו הקשה במבצע "יהונתן" במשטרת א-רהווה (12 בספטמבר 1956). סביב הטיפול, שהגיש לו ד"ר משה אלמוג (אז - מוריס אנקלביץ'), הרופא הגדודי, נוצר מיתוס, שהרופא תיקנוֹ בספר.
ביציאה לפעולה חש הר-ציון "תחושה מוזרה ולא מוסברת"
36. הכוחות נעו בהסתר למבנה המשטרה, והר-ציון כרע, וצפה לעבר המבנה. בשעה 01.00 פלט אחד הלוחמים כדור, והמשטרה ניעורה. הר-ציון פקד על פלוגה א׳ להסתער ועל פלוגה ג׳ של אלישע שלם - לחפות עליהם באש. הם קרבו לשער, שלא היה נעול למרות שהיה סגור בשרשרת, וגדעון קֶרסֶל, מ"מ בפלוגה א׳, שפתח את אחת מכנפיו, נפצע קשה בבטנו. הר-ציון ואנשיו הסתערו פנימה. בכניסה למשטרה ספג הר-ציון כדור בצווארו, "שחדר לגרונו, קרע לו את כלי הנשימה ואת העורק הראשי למוח ונתקע בעמוד השדרה"
37.
הרופא ניגש להר-ציון, וראה שחובש מטפל בו, אך לא היה שבע-רצון. ביקש מהחובש פנס, וזיהה לאורו את הר-ציון. "הצוואר שלו היה נפוח - סימן לדימום פנימי. זה חנק אותו. הוא השתנק ובקושי נשם". הר-ציון היה בהלם אחרי שאיבד הרבה דם, ולא היה לו דופק. "אמרתי לחובש לתת לי סכין", נזכר ד"ר אלמוג. "... הדבר הראשון שצריך לעשות זה לאפשר למאיר לנשום. הייתה לי סכין אמיתית לניתוח, בשונה ממה שסיפרו לאחר מכן ... בתיק שלי היה סט מושלם לניתוח. מצאתי עם האצבעות את הנקודה בצוואר, והרגשתי שהאזור נפוח. פתחתי את הצוואר עם הסכין, והכנסתי לתוכו צינורית ... הרגשתי שניתוח השדה הצליח. מאיר התחיל לנשום" [ההדגשות שלי - אב"ץ]
38.
שיקום
הר-ציון ושבעת הפצועים פונו ממבנה המשטרה אל הכביש באלונקות, והוסעו לשלוחת בית-החולים הדסה בבאר-שבע
39. כאן נפתח פרק חדש בחיי מאיר הר-ציון.
הרופאים בהדסה באר-שבע נאבקו כמה שעות על חייו. לאחר תקופה מסוימת הועבר לבית-החולים תל השומר (כיום - נקרא על שמו של חיים שיבא). כחודש וחצי היה בלי הכרה, ולמרות זאת דיברה אמו אתו, וטענה, שהוא שומע ומבין את המתרחש סביבו. אמו "כל הזמן פמפמה לו: ׳אתה נפצעת אבל אתה תבריא׳" - סיפרה רחל, אחותו. "היא כל הזמן עדכנה אותו מה קורה לו. גם מאיר טען שלאמי היה חלק חשוב בהחלטה שלו ללכת לתהליך של שיקום ... לאמי הייתה גדלות נפש ואמונה גדולה. היא אמרה, שהיא איבדה ילדה אחת, שושנה ז"ל, ולא תיתן גם למאיר ללכת"
40.
הר-ציון החליט להבריא, ולמרות שהיה תשוש, ביצע תרגילי פיזיותרפיה, תרגילי דיבור ותרגילי כתיבה. לאחר מכן התחיל ללכת, ויצא לצעידות ממושכות, ובילה הרבה בתל אביב. כששמע מד"ר אנקלביץ', שלא יירפא לעולם, נכנס למשבר נפשי קשה.
באותו הזמן החל מאבק בצבא סביב הקמת חטיבת הצנחנים 202, והצבת שרון כמפקדהּ. בינתיים מונה דב תמרי לממלא-מקום מפקד פלוגה א׳ - כיוון שמיכה קפוסטה, המ"פ המיועד, שכב בתל השומר לאחר שגם הוא נפצע בא-רהוה. הפלוגה הוצבה במחנה סטף, ונועדה להיות סיירת חטיבה 202.
במלחמת סיני נפצע קפוסטה, שחזר לפקד על פלוגה א׳, ושב לתל השומר. שם היה שוב שכנו לחדר של הר-ציון. השניים תכננו בתחילת מארס 1957 טיול נועז על אופנוע לבעל-בק שבלבנון, למרות מצבו הקשה של הר-ציון. ב-16 במארס, יצאו לדרך, ובין קיבוץ מנרה לקיבוץ יפתח עברו את הגבול. בליילה עברו מחסומים של ז׳נדרמים לבנוניים, ועברו את העיירה בינת ג׳ביל. בדרכם לתיבנין נעצרו במחסום, שאיישו חיילים לבנוניים, בכניסה לכפר בית יהוּן. בשלב מסוים גילה אחד החיילים את אקדחו של הר-ציון, והחיילים ניסו לעוצרם. קפוסטה שנפצע ירה למוות בקצין לבנוני, והשניים נטשו את האופנוע, ונמלטו חזרה לשטח ישראל. בשלב מסוים התפצלו, כדי להקשות על רודפיהם. קפוסטה חזר לתל השומר, דרך מצודת כ"ח, כדי שיטפלו בפצעו החדש; והר-ציון חזר לתל השומר דרך מנרה. פגוע, יצא הר-ציון בנובמבר 1957 עם גדעון קרסל, פקודו שנפצע בא-רהוה, לטיול באתיופיה.
אחוזת שושנה
בינואר 1958 כשחזר מטיולו באתיופיה, עבד הר-ציון כרועה צאן בעין-חרוד. תוך עבודתו תכנן טיול נועז נוסף - דרך רמת הגולן לדרום טורקיה. הר-ציון צירף לרעיון את בני, שהיה פקודו, וידע ערבית, ועיִר, שיישא את ציודם, אך ברגע האחרון החליט, שזו תוכנית יומרנית, שלא ישוב ממנה בחיים.
את ההחלטה לבטל את הטיול הניעה גם תוכניתו להקים חווה לגידול בקר לבשר בכוכב הירדן שברמת יששכר, שהוא קרא לו, הר הרוחות (בערבית נקרא ההר, כאוכב אלהווה - כוכב הרוחות), ולקוראהּ על שם אחותו - אחוזת שושנה. משה דיין, שנבחר לשר החקלאות, הנחה את בכירי משרדו לסייע להר-ציון במימוש תוכניתו.
כנראה, בספטמבר 1957 הגיע רס"ן אברהם ארנן מיחידת המודיעין 154, להר-ציון בתל השומר. ארנן החל להקים את סיירת מטכ"ל, והציע להר-ציון להצטרף אליו כאזרח, שידריך חיילוּת וסיירות ביחידתו.
בסוף 1958 עזב הר-ציון את עין-חרוד, ועבר לגור בתל אביב, כדי שייקל עליו להתרוצץ בין משרדי הממשלה, שניסו בלשון המעטה לתקוע מקלות בגלגליו
41. במקביל, סייע בהקמת סיירת מטכ"ל
42. במהלך עבודתו בסיירת, חלק הר-ציון על גישת ארנן - מחלוקת, שהביאה בסופו של דבר לפרישת הר-ציון כעבור כשנה. ארנן לא ויתר על שירותיו, וגייס את הר-ציון שוב ליחידתו.
בגיל 25, בעודו נכה קשה, החל הר-ציון להקים את חוותו. סייעו לו חבריו,
יואב שחם43 וארול אשל, ובשלבים מאוחרים יותר - פקודיו, חיים שילוח ויוסי ארזי. לימים הפך הסיוע לאחוזת שושנה מסורת של סיירת מטכ"ל - עד שיצחק רבין, הרמטכ"ל, הפסיקהּ
44 על-רקע תמיכת הר-ציון במפלגת רפ"י, שפרשה ממפא"י
45. בנוסף, התנגד הרמטכ"ל רבין, שהוצאת "מערכות" תוציא את ספרו של הר-ציון, והוא פנה להוצאה אזרחית
46 - כנראה, המשך לרדיפת רבין את אנשי רפ"י, להתעלמותו מיחידה 101 ולטינתו להר-ציון.
בתחילת 1960 רכש הר-ציון מחקלאי יהודי באזור עכו עדר בקר, שהובל לכוכב הירדן ברגל. באותה התקופה, היה הר-ציון מראשוני מגדלי הבקר לבשר בארץ, והיה עליו ללמוד את הנושא בכוחות עצמו; ולימים זכה על כך בתעודת הוקרה מארגון מגדלי הבקר. הר-ציון גיוון את מקורות ההכנסה של משפחתו באמצעות שטחי פלחה, שקיבל בחכירה לאחוזת שושנה.
משפחה
באשפוזו בתל השומר, נפרדה מהר-ציון רותי נשר, חברתו. לפני הטיול לאתיופיה, הוא פגש בתל אביב את רותי אברמסון, שגדלה בקיבוץ גבע, הסמוך לעין-חרוד. יחסיהם התהדקו, והם נישאו בתחילת 1959. את נישואיהם חגגו הזוג הר-ציון, מפקדיו של מאיר, פקודיו וחבריו במחנה סירקין.
במאי 1960 ילדה רותי את שגית, בתם הבכורה. היא גידלה את ילדתה תוך עבודה באחוזת שושנה. באוקטובר 1961 ילדה רותי את סלע, בנם, ובמקביל חוברה אחוזת שושנה בצינור לקו המים, שהונח באזור.
ב-1965 עזבה רותי את הר-ציון, ועברה ל
מדרשת שדה בוקר עם שגית ועם סלע. אחרי כשנתיים שכנע הר-ציון את רותי לשוב אליו, והיא עשתה זאת בתחילת 1966. זמן קצר אחר שובה לאחוזת שושנה הרתה רותי את משה, בנם; ובפברואר 1968 ילדה את איילה, בתם.
בכל זאת לוחם
במלחמת ששת הימים הצטרף הר-ציון לסיירת חטיבת מילואי הצנחנים 80, והיה בג׳יפ של ידידו, קפוסטה, מפקד הסיירת. הסיירת תוכננה לפשוט על שדה-התעופה ליד אלעריש, ולחבל במסלוליו (מבצע "ציפור כחולה"). הצלחת מבצע "מוקד" - תקיפת חיל-האוויר בבוקר חמישה ביוני 1967 - ייתרה את הפעולה, והסיירת עברה לחזית ירושלים לסייע לחטיבת מילואי הצנחנים 55. אחר כך חברה הסיירת לחטיבתה, והשתתפה בכיבוש דרום הגולן במבצע מוּסק.
במלחמת יום הכיפורים הגיע הר-ציון לכוחות צה"ל בגולן בטנדר "ויליס" שלו, וסייע לפנות הרוגים מתל פארס. בהבקעת צה"ל ל"מובלעת" ניסה להצטרף לחטיבת מילואי הצנחנים 317 (היא חטיבה 80), ואחר כך התקדם בציר ההבקעה של אוגדה 36 של רפול. "... הוא הגיע במפתיע עם עלות השחר מכיווּן הכוחות הסוריים לכוח חסימה של חטיבת [השריון] 7, שהתמקם בשוליים הדרומיים של הלג׳ה הקטנה, דרומית-מערבית לכפר הסורי מזרעת בית-ג׳ן ...". ינוש, מח"ט 7, הורה להציב על הציר ממזרעת בית-גן כוח חסימה, ובראשו עמד רס"ן יוסי מלמד, סמג"ד 75. "... זיהינו לפתע אורות רכב שנע על דרך העפר לכיוון שלנו ..." - סיפר מלמד. "צפיתי בו במכשיר לראיית ליילה ... [ו]פתחתי את זרקור המפקד [של הטנק]. לפניי עמד טנדר ... [וממנו] יצא גבר בשנות החמישים לחייו ... הבטתי ב'משוגע' שלפניי, ונדהמתי. היה זה מאיר הר-ציון ... השד יודע מהיכן הוא הגיע ואיך נסע על ציר מכיוון הכוחות הסוריים"
47. במקביל דווח, כי שמר על קיבוץ אל-רום, שפונה מאזרחים ביום השני למלחמה, עד ששבו אנשיו למשקם
48.
אחרי המלחמה הצטרף הר-ציון לפעילות "גוש אמונים", והוביל טורי
מתנחלים להתיישבות ביהודה ובשומרון
49. הר-ציון התנגד לגירוש היהודים מגוש-קטיף, שיזם אריק שרון, חברו, ובראיון עיתונאי אמר, "החבר שלי, אריק, ממש השתגע"
50.
כאמור, נפטר מאיר הר-ציון בשנתו ה-80. רבים ובכירים ליווּהו אל מנוחתו האחרונה באחוזת שושנה. נישאו הספדים, שסקרו את מורשתו, את תרומתו הייחודית לצבא ואת התמודדותו הכבירה עם נכותו הקשה.
הערכה והערה
ספרו של גבעתי מיטיב לתאר את התקופה, והוא כתוב וערוך היטב – דבר, שאינו חיזיון נפרץ במקומותינו.
הטרידה אותי ההערה, "מסמכים של צה"ל שעליהם מסתמך הספר, הם מסמכים פנימיים ואינם פתוחים בהכרח לעיון הציבור הרחב", המודגשת בעמוד המזכים (קרדיטים) של הספר. זו עוד הוכחה ליחס המפלה והבררני של מערכת הביטחון לחוקרים, שאינם מטעם הממסד, שעליו אני מלין שנים רבות עם רבים אחרים.
