בבניין משותף 10 דירות. ההוצאה השנתית על ניקיון, גינון ותחזוקה היא 20,000 שקל, וכל משק בית משלם 2,000 שקלים לשנה לוועד הבית למימון ההוצאה. הגזבר פתח את הישיבה השנתית של הדיירים בהצהרה דרמתית:
ברוב תבונתי, הוא אמר, הצלחתי להקטין משמעותית את הוצאות הגינון, מבלי לפגוע כלל באיכות השירות. את החיסכון השנתי בסך 3'000 שקלים הקצבתי לרכישת יצירות אומנות, כולל דיוקן של הגזבר, שיוצבו בתוך ימים ספורים במבואת הבניין. אין ספק שהמבואה המשודרגת תשפר את רווחת הדיירים ונזכה כולנו להערכה רבה מאזרחי העיר האחרים.
אבל כיצד הצלחת בכך? שאלו הדיירים. ובכן, השיב הגזבר: הורדתי לגנן את השכר השנתי ב-3,000 שקלים. בתמורה חתמתי אתו על חוזה שמבטיח לו יציאה לפנסיה בגיל 42 והמשך תשלום שכר עד גיל 67. גאוני, נכון?
לכתבה של
מירב ארלוזורוב על תופעה דומה:
מירב ארלוזרוב, "צה"ל לא עמד בהבטחות - והפנסיה שוב חוזרת לשולחן", באתר דהמרקר, 18 לנובמבר 2019.
רק אציין שההסכם של האוצר עם צה"ל (כחלון מול יעלון) עוסק בהורדת גובה פנסיית הגישור הממוצעת. בנוסף לחוסר ההיגיון הכללי של כל עניין פנסיית הגישור כתחליף יקר מאוד, לא שקוף ולא יעיל, לשכר גבוה יותר, יש לציין שהורדת הממוצע יכולה להזמין מניפולציות מעניינות - למשל להוריד את האיכות והשכר של משרתי הקבע, מבלי להוריד כלל את הפנסיה לכל משרת בשכר נתון.
כאן הפרקים הקודמים של עלילות
הגזבר החברתי.
[
פורסם בבלוג האישי של עומר מואב]
