המחזה אנטיגונה שנכתב לפני 2,500 שנה, זכה וזוכה להפקות אין ספור, בשל עיסוקו בניגוד העמוק בין החובה לחוק הממלכה לבין חוקי האלים, ביוון אז. עם תחילת ההצגה, תוך כמה דקות ומספר משפטים מצליח הבימאי הצעיר שהוא גם מנהל החאן הירושלמי -
אודי בן-משה, לנתב את השחקנים המוכשרים אל נבכי המיתולוגיה היוונית והמאורעות שקרו טרם היווצרות הקונפליקט האכזרי. על גורלו המר של אדיפוס, שנשא לאשה את אמו, ובשל כך הוטלה עליו ועל בני ביתו הקללה, הממשיכה לפכות גם בדור השלישי. אודות המלחמה בין שני בניו על המלוכה והשליטה, לאחר מותו של אדיפוס, שמסתיימת במות שניהם. האחד שתמך בארצו - זוכה לקבורה עם כבוד וטקסים. בעוד אחיו, פולינקס, שתמך בארגוס, נחשב לבוגד, והמלך החדש קראון, גזר שלא ייקבר וגופתו תאכל על-ידי הנשרים והכלבים.
מכאן מתחילה ההצגה - ובליבה הדיון בין אנטיגונה, אחותו של פולינקס, לבין אחותה איסמנה. בעוד אנטיגונה מוכנה למות ובלבד שתקבור את אחיה, כצו האלים, הרי אחותה שוקדת על-כניעה לצוו החדש של המלך, שהפך לחוק באחת. אז מי צודק - מי שנכנע לחוק החדש, או מי שאמונתו בציווי האלים חזקה מכל, ועולה על כל גחמה של השליט?
אור לומברוזו מכמירה כאנטיגונה הנחושה להקריב את עצמה ובלבד שכבוד המת, אחיה, יישמר. בעוד
סוזנה פפיאן כאחותה, כובשת את הלב בנסיונותיה להשפיע על אחותה לוותר על קדושת הדת והמת, ולהיות נאמנה לחוק המלך החדש. מה שמזכיר את מות הקדושים ביהדות במשך כל ההיסטוריה, משום "ייהרג - ובל יעבור".
ארז שפריר (הכובש תמיד בכל התפקידים הקומיים שלו) כמלך קראון, מדגים משחק דרמטי עוצמתי לעומת התדמית שלו כקומיקאי דגול, ולמעשה המונולוגים שלו מעמידים אותו במרכז ההצגה כאן. הוא מאוד אנושי ומזכיר מונרכים רבים לפניו ואחריו, בתקיפות, בשליטה, ובהוד שהוא מקרין. ובכל זאת - אנושיותו מבצבצת לאחר הדיאלוגים עם בנו האהוב, הימון (
שחר נץ הכובש בכנותו וברגש הטובל בהגיון מושכל, וברצונו לאזן את אביו שכה נחוש להמית את אנטיגונה), בכך שהוא מסכים להותיר את אנטיגונה בחיים, אולם במקום נידח ועל פת לחם.
הטרגדיה בכל זאת מתרחשת משום התעקשות שני גיבוריה על עקרונותיהם - אנטיגונה וקראון, כשהיהירות של השליט מהווה אף היא סיבה לסוף המר. כולם יוצאים ניזוקים: בנו של קראון שהיה אמור להינשא לאנטיגונה, מעדיף להתאבד יחד עמה, ובכך המלך משלם אף הוא את המחיר על יהירותו ועקשנותו. בעוד אנטיגונה שמיהרה להתאבד בטרם פסק דינה הומתק, מממשת בכך את נבואת הנביא הישיש העיוור טירסיאס (
יהויכין פרידלנדר שכה מרשים בקולו, בהופעתו ובמסר שבפיו).
את הרקע הנכון והחשוב להעשרת הדרמה של הדמויות הראשיות, מעניק הצוות המתומצת של יועצי המלך
ניר רון ו
יוסי עיני המצוינים כתמיד, השליח המביא למלך את הבשורות הנוקבות -
איתי שור במשחק מדהים, מרגש ומרשים ביותר, ושלישית אנשי המקהלה (
מני גרוס,
עופר גרינברג ו
ישראל פניאל הצעירים) שאף ממלאים תפקידי שומרים וחיילים, ושירתם מרניניה ביותר.
חלקה החשוב של המוזיקה הנהדרת בהצגה, שנכתב בידי גדול המלחינים הישראלים כיום -
יוסף ברנדנשווילי, מעצים ומדגיש את הדרמטיות בכך שהיא נוסכת נופך מרשים ביותר בהצגה. כך גם שירתה של סוזנה פפיאן. התפאורה הכה מקורית של
סבטלנה ברגר בנויה כה חכם, בניגוד לעיצוב הרגיל של הרקע ומסביב - כאן היא במרכז, ארכיטקטונית ומרשימה ביותר. מה שמתמזג היטב עם גישתו החכמה של הבימאי
אודי בן-משה, שמרכז הבמה הוא גם מרכז הדרמה, על מי שמצוי בתוכו. גישה קלאסית מעיקרה, כמו כל הביצוע המושלם של כל השחקנים. התלבושות העכשוויות של הדמויות שעיצב
אורן דר מאזנות ומשלבות בין הדרמטיות הקלאסית לזמננו אנו, ומקלות על הצופים בתחושת ההזדהות עם הקורה על הבמה.
הצגת "אנטיגונה" בחאן הירושלמי הצליחה להביא בתמציתיות, מבלי להאריך במונולוגים ובדמויות רבות, את המיטב שבקלאסיקה היוונית, וחובה שצעירים רבים ככל האפשר יחזו בה. קלה יותר מאשר הקריאה במקור היווני, שאף אותו תרגם, כמו כאן, הקלאסיקן הרבגוני שמעון בוזגלו. את העוצמה של המסר צלחו השחקנים והיוצרים להעביר לקהל באופן הקולע ביותר.