אנחנו מהלכים בחושך. איננו רואים עוד מה הוא חינוך. חברה המנהלת ענייניה תוך השלמה עם פערים מפלצתיים בין ילדיה, מאפילה על עתידה, מפקירה את ביטחונה. מתוך הנחה כי המדדים המצביעים על הפערים מבוססים על מערכות בדיקה אמינות, אנחנו מתברכים בשמונה אחוזים של מצטיינים עליהם גאוותנו, אבל נושאים בעוון ממוצע מן הנמוכים בעולם, ובאחוזים מבהילים של תלמידים הנדונים לאבד את הסיכוי למצות את הפוטנציאל עמו באו לעולם. זה שבר. כבר היום. בעיקר מחר.
צריך להפנים. ההשקעה של האוכלוסייה האמידה יחסית בקידום הישגי ילדיהם מביאה אותם אל הגבהים הטבעיים שלהם. הפער איננו תוצאה של ההשקעה במאושרים. היא תוצאה של ההזנחה בטיפוח סיכויי ההצלחה הטבעיים של הילדים הנמצאים מן העבר הלא נכון של חומת הפרדה הסוציואקונומית. מאמר חז"ל "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה", קולע אל האמת הזאת, היזהרו משמע כבדו, הוו זהירים מייחס עניות הרוח לעניי החומר, יש בהם כוח לקנות תורה ככוחות שיש בבני עשירים אם פותחים להם מרחב, אם מביאים אותם להאמין כי יש בהם מה שיש בילדי הרווחה הגדולה מרווחה שלהם, היזהרו לא לגזול אותם. הושיטו להם יד לעלות לגבהים אליהם הם מסוגלים להגיע. אל תקפצו יד. אל תניחו כי טוב לכם בשמונה אחוזי מצטיינים ממאה אחוז בינונים. לא נכון. לא הגון. הגון כלפי המצטיינים. חטא כלפי המושארים מאחור.
חברה היא תלכיד של אנשים המסוגלים להעריך אלה את זכויותיהם של אלה, אלה את כישוריהם של אלה, אלה את ייחודם של אלה, את שונותם, את רב גוניותם, את תקוותיהם, את שמחותיהם, את יגונם. זה אפשרי אך ורק ובתנאי שהיחיד מגלה את כוחותיו הוא ומאתר את העובדה כי כוחות אלה הם עקרים אם הם אינם נפתחים לקליטת כוחות הזולת. אדם בלא זולת, לא יכול להיות שלם.
זה מעבר לשאלה של צדק, ושל מוסר, ושל שוויון הזדמנויות. זה יותר מן התביעה הנחוצה שחברה או מדינה תחלק את משאבי החינוך חלוקה הוגנת, לא אבן ואבן, לא איפה ואיפה. זה בראש ובראשונה צורך נפש של האדם כאדם שנברא להיות אני וחבר, חבר ואני, אני עם אחר, אחר עם אני. לא מפני שהוא יצור חברתי, אלא מפני שזאת המהות של האינדיבידואליזם. האני שאינו ניתן לחלוקה הוא האני הנולד לחלוק.
ההשלמה של המערכות המחנכות שלנו עם הפערים כאילו יש בהם השתקפות של מציאות כלל אנושית, או - לדידם של הוגים שמרניים - השתקפות של מידת ההשקעה האישית של החרוצים אל עומת מידת מיעוט ההשקעה של הנרפים מדעת ומבחירה, היא כוזבת. הפערים הם תוצאה של היעדר זהירות בבני עניים שמהם תצא תורה, של כשל בהבנת צורכי הנפש של כלל הילדים, בני האמידים כבני הרשים. כל ילד וילד בעולם צריך לגדול כאני שיש לו זולת. זה קובע את הגורל האישי. את הגורל של הכלל. לכידותה של חברה תלויה בכך.
מערך פוליטי
כל ילדי ישראל כולם הם ילדיה של ישראל כולה, אבל המדינה מקיימת את מערכות החינוך שלה על בסיס אקסיומה פוליטית כי ילדי ישראל הם דור ההמשך של חטיבות סקטוריאליות, והיא, המדינה, שכוחה הפוליטי נשען על הענקת אוטונומיות למעשה לסקטורים, מפרנסת את העתיד של פלגיה על חשבון עתידה השלם שלה. חלוקת המשאבים היא פועל יוצא של מדיניות המעניקה הגמוניה למגזרים, הממלכתי, הממלכתי דתי, החרדי, הערבי, ובנוסף למה שראוי להיחשב כסקטורים סוציואקונומיים, ילדי רמות החיים הנוסקות, הממוצעות, הנמוכות, המתכבסים לביטויים כגון מרכז, ופריפריה, ויישובי גבול, וקווים ירוקים וסגולים.
הקצאת המשאבים על-פי תכתיבי ההגמוניות השונות אינה בתקציבים בלבד, היא גם בברירת איכות כוח האדם, תוכניות העשרה, מבנים, תקנות המסדירות גובה תשלומי הורים, מעטפת תרבותית מוניציפלית או אזורית, ועוד. לבד מהרהורים על צדק ועל חלוקה שוויונית, יוצרת המדיניות הזאת באורח בלתי נמנע או אזרחים שיתעלמו עם בגרותם אלה מאלה, או אזרחים שיכעסו אלה על אלה, או אזרחים שייבדלו אלה מאלה, ובסך-הכל חברה בה אין לאני זולת ואין לזולת אני, והזיקה של הכל אל המדינה היא כאל פרנס, זה נהנה מחסדו הנדיב, זה מוחה כל ניכורו, ואלה ואלה חיים יחד בנפרד ואינם יכולים עוד להיות ערבים זה לזה.
משרד החינוך נוסח ישראל איננו מסוגל להתמודד עם אתגר צמצום הפערים. הוא חלק ממערך פוליטי הבנוי על פערים, הנבנה מהן. הוא מרכז המבקרים הגדול של ההגמוניות הסקטוריאליות בכלל ובחינוך בפרט, ויותר משהוא רואה את העתיד של הכלל - הוא הפרנס של האוטונומיות הדואגות לעתידן שלהן. הוא אינו יכול, אפילו ירצה בכך, לפתח אופטיקה פנורמית הרואה בחינוך משימה ממלכתית המבטיחה את העתיד המשותף. אפילו לימודי האזרחות, המתיימרים להעניק לכלל ילדי ישראל מצע ערכי משתף, נכנעים למציאות הפרגמנטציה הפוליטית, ושרים באים בכה והולכים בכה, ומכינים עתודות של בעלי דעות על חשבון עתודה אחת גדולה של בעלי דעת, ומכסים על כך בהצבת אתגרים בהם נקראים התלמידים לשרת את צרכי המשק או הביטחון או הקדמה הטכנולוגית הכל על חשבון פיתוח האני השלם עם הזולת וצרכי לכידותה של החברה הישראלית. משרד החינוך נוסח ישראל לא יצמצם את הפערים, מפני שהוא במודע מחולל הפערים.
אין מקום להציע בזה הצעה מתקנת. במצב הנתון, כל שהצעה יכולה לצפות לו הוא עוד רפורמה שלא תשנה את המציאות אלא תציע להסתכרן איתה ביעילות רבה יותר. במקרה הטוב, לא למעלה מזה. מה שיכול אולי להועיל, להתחיל להועיל, הוא כינונה של ועדה בלתי תלויה של מומחים, אנשי הגות בחינוך, סוציולוגים, כלכלנים, משפטנים, מומחי ממשל, שתגבש דין וחשבון על החינוך בישראל בו יידון תפקידו של משרד חינוך ממלכתי, יסומנו גבולות אחריותו, יוגדרו סמכויותיו בתוך המרקם השלטוני הכולל, ותצומצם עד למינימום ההכרחי תלותו בנורמת הפוליטיות.
דין וחשבון מעין זה יצטרך להשיק תהליכים של דיון ציבורי מתוכו יכולה להתבהר דמותה של מציאות חינוכית חילופית לזו השלטת בארץ ולעודד מחוקקים לשקוד על קידום שינוי קופרניקאי בחינוך הממלכתי, בו צמצום הפערים יהיה מן התוצאות היותר מכריעות להבטחת עתידנו כמדינה.
