|
|
ארז עם בעלה וילדיה
|
|
|
|
|
|
אם נבין את השלבים המוקדמים של התהליך הגרורתי, נוכל להעריך את הסיכוי לגרורות, וכשאישה מאובחנת בסרטן השד עם סימני התפשטות, נוכל על בסיס הידע ואפיון הסרטן שלה, להעריך את הסיכון לגרורות ולתת לה תרופה מניעתית. הרעיון, בסופו של דבר, הוא להפוך את הסרטן למחלה כרונית שניתן לחיות איתה | |
|
|
|
במה מתמקד המחקר שלך כיום? ארז: "לעומת המחקר בפוסט דוקטורט שבו התמקדתי בדלקת וסרטן ובגידולים הראשוניים, מוקד המחקר של המעבדה שלי כיום, הוא הסביבה הגרורתית. אנו מתמקדים בסרטן שד ובמלנומה, סרטן העור. למשל במקרה של אישה שלקתה בסרטן השד, בשלבים מוקדמים של המחלה, מסירים לה בניתוח את הגידול הראשוני יחד עם המיקרו-סביבה שלו ומטפלים בכימותרפיה ובהקרנות כדי להרוג תאים שלא נראו בניתוח. לאחר מכן ממשיכים במעקב תקופתי. פתאום, לאחר כשנתיים-שלוש נניח, רואים בבדיקה התקופתית גרורות בעצמות, שכן האזורים שסרטן השד שולח גרורות אליהם הם כבד, ריאות, מוח ועצמות. המשמעות היא שהתאים הללו כבר היו בעצמות כשהסרנו את הגידול הראשוני, אבל הם לא מתו מהכימותרפיה. מה עשו, אם כן, אותם תאים סרטניים במהלך התקופה הזאת עד שגילו אותם? "ההגדרה היום ל'מיקרו-גרורות' היא כל מה שאנו לא יכולים לראות באמצעי הדימות העומדים לרשותנו. כלומר, אם העמיתים שלנו מתחום ההנדסה והפיסיקה, ישפרו את מכשירי ה-MRI וה-PET CT, אזי אולי בעוד כמה שנים נוכל לראות במיקוד של כמה מאות תאים. כיום, בשלב שכבר ניתן לראות את התאים בהדמיה, זה מאוחר מדי. מחלה גרורתית אנחנו לא יודעים לרפא, אבל ניתן להאריך חיים". מה המשמעות של ההבנה מה קורה בין המועד בו הוסר הגידול הראשוני ובין המועד בו אובחנו הגרורות? ארז: "כאשר אותם תאים סרטניים מגיעים לעצם, הם מגיעים למעשה לסביבה עוינת, לעומת הגדילה שלהם בשד. כדי ללמוד לגדול בעצם, הם צריכים ללמוד לפרק את העצם כדי לפנות מקום. כלומר, עליהם 'לייצר שיח' עם תאי העצם כדי לגייס אותם לטובת פירוק העצם. אם הם נמצאים במוח, למשל, הם צריכים 'לדבר' עם תאי המוח, לשכנע אותם לספק להם חומרי גדילה ולעזור להם עם גיוס כלי הדם. מה שאנו מנסים להבין, הוא מה קורה בשלבים המוקדמים האלה, כי כאמור, כשאנו כבר מוצאים את המיקרו-גרורות, זה שלב מאוחר מדי בו אנו כבר לא מצליחים לרפא. לכן צריך להבין מה קורה בין המועד בו הסרנו את הגידול הראשוני ובין המועד בו אובחנו הגרורות. בבני אדם הזמן הזה הוא 'קופסה שחורה', כי זה בדיוק השלב שהגרורות נמצאות שם אבל אנחנו לא רואים אותן. אנחנו חוקרים במודלים את השלבים המוקדמים הללו של הגרורות, כדי לנסות להבין את ההידודיות המוקדמת של התאים הסרטניים במקומות החדשים. אם נבין את מסלולי התקשורת האלה ומה חשוב, נוכל למנוע את הגרורות ולתת טיפול מניעתי. זה החזון המדעי שלי. "אם נבין את השלבים המוקדמים של התהליך הגרורתי, נוכל להעריך את הסיכוי לגרורות, וכשאישה מאובחנת בסרטן השד עם סימני התפשטות, נוכל על בסיס הידע ואפיון הסרטן שלה, להעריך את הסיכון לגרורות ולתת לה תרופה מניעתית. הרעיון, בסופו של דבר, הוא להפוך את הסרטן למחלה כרונית שניתן לחיות איתה. למען המטרה הזאת, אנו מכוונים את המחקר שלנו לגילוי של מסלולי תקשורת בין הסרטן לסביבתו, שיוכלו להיות מטרה לטיפולים חדשים". מה היו הפרסומים האחרונים על התגלית הזאת? ארז: "באוגוסט האחרון פרסמנו מאמר ב-Cell Reports, בהקשר של גרורות במוח, והיו פרסומים על התגלית הזאת גם בתקשורת הישראלית. מצאנו מסלול דלקתי במוח, שהתפקיד הרגיל שלו הוא להזעיק את תאי מערכת החיסון במקרה שיש נזק רקמתי במוח. המוח מוגן במחסום דם מוח, וחלק מתפקיד התהליך הדלקתי במוח הוא לפתוח במעט את המחסום, כדי לאפשר לתאים של מערכת החיסון להיכנס למוח ולבצע את תפקידם. הראינו במחקר, שתאי מלנומה מהגידול הראשוני שולחים דרך הדם אותות שמגיעים למוח, ומטעים את תאי המוח לחשוב שיש נזק רקמתי, ואז הם מתחילים להפריש גורמים שבעיקרון מגייסים תאי חיסון, אבל תאי הסרטן הגרורתיים הם אלו שמבטאים עכשיו את הקולטן לאותות הללו, וזה עוזר להם להגיע למוח. גילינו את המסלול שמסייע לתאי מלנומה להתביית לכיוון המוח ולהיכנס אליו, והראינו מחתכים של רקמות מגרורות במוח של בני אדם, כחלק מהתיקוף שאנו עושים למחקרים שלנו במודלים, שהמסלול הזה פעיל גם בבני האדם. השלב הבא במחקר הוא לנסות לחסום את מסלול התקשורת הזה בבני אדם. חסמנו אותו בעכברים והראנו שזה הוריד משמעותית את מסלול הגרורות למוח. עשינו זאת באמצעים גנטיים, הנדסנו את התאים כך שהם לא יוכלו להגיב לאותות. כעת צריך לראות כיצד עושים זאת בבני אדם".
|
|
|
מקבלת פרס מרצה מצטיינת מהרקטור
|
|
|
|
|
|
המעבר מהמחקר הבסיסי שאני עושה לשלב היישומי, הוא מורכב. יש שלב שבו אנו מזהים מטרות חדשות, כמו למשל, המסלול שזיהינו הקשור לגרורות במוח. אחריו יש את השלב של פיתוח התרופות. כלומר, מישהו צריך לקחת את המסלול הזה ולהגיד "אני אפתח לו תרופה". זה לא המקצוע שלי | |
|
|
|
במחקר המשך שמתנהל כעת, ארז וצוות המחקר שלה מנסים לאפיין כיצד התאים הסרטניים של המלנומה שולחים את האותות למוח ואומרים לו מרחוק להתחיל להפעיל אותם. כלומר, אפיון של המנגנון, כדי להבין מה המטרה הנכונה יותר. חשיבות השלב הזה, לדבריה, היא בכך שיש כעת משתנה (פקטור) שקל יותר לאפיין את הטיפול התרופתי המתאים לו. אם אכן יוכיחו שזה המנגנון, יהיה קל יותר לעשות פה את הטיפול המונע מאשר לחסום את הקולטן. כיצד יהיה ניתן ליישם זאת בפועל בטיפול מניעתי? ארז: "מאמר נוסף שפורסם בספטמבר 2019 ב-Nature Communications, מתמקד בסרטן השד, בהקשר של תאים פיברובלסטים שמתפקדים בריפוי פצע. במאמר זה אנו מראים שהתאים הללו מסוגלים לחוש אותות של נזק רקמתי בגידול הראשוני, וכתוצאה מכך להפריש גורמי דלקת שמשפיעים על הריאות וגורמים לגיוס של תאי חיסון. הם יכולים להשפיע על יצירת סביבה 'מסבירת פנים' בריאות לתאים הסרטניים. כלומר, הסביבה של הגידול הראשוני בשד לא רק עוזרת לתאים הסרטניים לגדול, אלא גם מסייעת להם להתפשט למקומות אחרים, דרך מסלולים פיזיולוגיים של דלקת. המשמעות היא שאם נחסום את המסלול הזה, כפי שעשינו גנטית כבר במודלים, נוכל ליצור מניעה של התפשטות גרורתית. "באחד המסלולים שגילינו, מצאנו משתנה דלקתי שהתאים הפיברובלסטים מפרישים, והראינו שכאשר אנו מעכבים אותו, יש פחות גרורות. קראנו על המשתנה הדלקתי ומצאנו שיש תרופה שמשתמשים בה לטיפול בו, בדלקת פרקים כרונית. אנחנו בודקים כעת את התרופה הזאת במודלים, כדי לראות על איזה עכברים היא אכן משפיעה. מדובר פה במסלול אחר ואם נוכיח שהיא אכן עובדת במודלים, נוכל להשתמש בה גם לטיפול מניעתי גם בבני אדם". כיצד נעשה המעבר ממחקר בסיסי למחקר יישומי? ארז: "המעבר מהמחקר הבסיסי שאני עושה לשלב היישומי, הוא מורכב. יש שלב שבו אנו מזהים מטרות חדשות, כמו למשל, המסלול שזיהינו הקשור לגרורות במוח. אחריו יש את השלב של פיתוח התרופות. כלומר, מישהו צריך לקחת את המסלול הזה ולהגיד 'אני אפתח לו תרופה'. זה לא המקצוע שלי, אני יודעת לגלות מטרות ולעשות את הניסויים שמגלים את המנגנון הביולוגי. פיתוח תרופות אינו התחום שלי, לכן יש איזה שהוא שלב באמצע של תרגום התגלית המחקרית לתרופה שבו הרבה חוקרים נתקעים בדרך ליישום תרופתי וקליני של התגליות שלנו. "בכל הקשור לפיתוח תרופות, יש לנו את חברת רמות של אוניברסיטת תל אביב, שמגשרת בינינו ובין חברות הפארמה. כל תגלית או כל פטנט עובר דרכם. ישנן חברות שמנסות לגשר על הפער הזה ומתווכות בין חוקרי המחקר הבסיסי באקדמיה לבין חברות הפארמה הגדולות. מטרת הגישור היא ליצור חממות או חברות ביניים, שלוקחות את המחקרים של החוקרים ומסייעות להם לעבור לשלב היישומי שיעניין את חברות הפארמה. הרבה דברים הולכים לאיבוד ב'פער' הזה וזה חבל. אני כחוקרת בסיסית, מחפשת מטרה, 'טרגט', לתרופה, מסיימת מחקר ומתקדמת לשלב הבא, לגילוי הבא. עם זאת, התגליות המחקריות יוצרות כמובן הד בעולם האקדמי. זה בא לידי ביטוי בכך שמזמינים אותי לכנסים יוקרתיים, שמבקשים ממני לכתוב סקירות בנושאים הרלוונטיים, אנשים מבקשים שאשלח להם פרוטוקולים, אני בהחלט מתוגמלת מבחינה אקדמית על ההישגים המחקריים שלי".
|
|
|
בקבלת פרס יקירת העיר נס ציונה במעמד נשיא המדינה
|
|
|
|
|
|
כשמגיע אלי דוקטורנט למעבדה, הוא מגיע לחמש שנים, תקופת חיים משמעותית, והמעבדה שלי משמשת לו בית. אנחנו עובדים וחיים יחד ושומעים זה את הצרות של זה. אני אומרת לדוקטורנטים שמגיעים אלי: "אתם מתחילים כתלמידים שלי ואני רוצה שתסיימו כעמיתים שלי" | |
|
|
|
הסיסמה של ארז ממוסגרת בשלט על קיר משרדה: "כל אהבתי לדעת, כל תאוותי להיוודע" ( מאיר אריאל). כשעוד חלמה על מעבדה משלה, ידעה שאם אכן תהיה לה כזאת, היא תמסגר את המשפט הזה ותתלה במשרדה. היא מעידה: "אני רוצה להוסיף כמה שיותר ידע לעולם, שיאפשר פיתוח של תרופות, שיאפשר חשיבה חדשה על איך לנצח את הסרטן ולהפוך אותו למחלה כרונית. אני מאמינה שכל המחקרים שלי מכוונים לשם. אני פחות טובה בהפיכתם למשהו מסחרי, אבל הידע המחקרי הבסיסי הולך לשם וזה המסד של הכל". מה תפקידייך הנוספים באוניברסיטה? ארז: "בנוסף להיותי חוקרת ומרצה בפקולטה לרפואה, אני גם ראש המחלקה לפתולוגיה באוניברסיטת תל אביב. יש למחלקה הזאת גם חלק פרה-קליני של החוקרים באוניברסיטה, אבל כפופים אלינו אקדמית, כל הפתולוגים בבתי החולים שמקושרים לאוניברסיטה. עבודה שדורשת הרבה ארגון ותיאום ומחשבה, בעיקר, היא מאפשרת לי לראות כיצד אני רוצה שהמחלקה תראה, מבחינת אנשי סגל חדשים, ממש לעצב את פני המחלקה. קיבלנו הרבה אנשי סגל צעירים חדשים למחלקה, שההשפעה שלי כראש המחלקה על מי הם יהיו, קובעת את הפנים של המחלקה. יש לנו שני חוקרים צעירים בסרטן ובאימונולוגיה שאני המנטורית שלהם". מרצה שהיא מנטורית אחד הדברים החשובים ביותר לפרופסור ארז בעשייה האקדמית שלה, הוא הנחיה של סטודנטים. היא מדגישה כי הופתעה עד כמה העניין של המחקר וההוראה חשובים לה, במרוצת המסע האקדמי שלה ועל כך יכולות להעיד תעודות ההצטיינות הרבות בהוראה המוצגות בגאווה במשרדה. ארז מסבירה: "ההנחיה מבחינתי היא ייעוד, וההצטיינות בהוראה מבוססת על משאבים של סטודנטים, דבר שחשוב לי מאוד. כשמגיע אלי דוקטורנט למעבדה, הוא מגיע לחמש שנים, תקופת חיים משמעותית, והמעבדה שלי משמשת לו בית. אנחנו עובדים וחיים יחד ושומעים זה את הצרות של זה. אני אומרת לדוקטורנטים שמגיעים אלי: 'אתם מתחילים כתלמידים שלי ואני רוצה שתסיימו כעמיתים שלי'. לכן התפקיד שלי בהנחיה של דוקטורנט הוא לא רק להגיד לו איזה ניסויים לעשות וללוות אותו במהלך המחקר. כדי להיות מדען, דוקטורנט צריך לדעת לכתוב. אז אני מלמדת אותם גם כתיבה מדעית". את מלמדת גם קורס במיומנויות תקשורת מדעית המיועד לדוקטורנטים. ארז: "אני מלמדת בקורס לדוקטורנטים שנקרא מיומנויות תקשורת מדעית Scientific soft skills, קורס מבוקש מאוד. סטודנטים רואים בו את הקורס המועיל ביותר בדוקטורט, כי הם מקבלים כלים, כיצד להציג את העבודה שלך בזמן קצר, איך לקבל משוב, איך לכתוב סקירה למאמר ואפילו איך להציג כרזה בכנס. אני נותנת עצות מהניסיון שלי לגבי תהליך בחירת הפוסט דוקטורט - מה היו השיקולים שלי, איך נכון לבחור מעבדה לפוסט דוקטורט, כי הבחירה הזאת היא בחירה קריטית. הם מתייעצים איתי בהתלבטויות שלהם לאן ללכת, ולמעשה כמעט בכל דבר, במיוחד הסטודנטיות. "יש לי במשרד סט תחתיות שקיבלתי מתנה מדוקטורנטית שסיימה אצלי. תחתיות עם דברים שמייצגים אותי בעיניה או דברים שאמרתי לה. באחת התחתיות כתוב: no whining (לא להתבכיין). אני תמיד אומרת לדוקטורנטים 'אל תתבכיינו. אם אתם רוצים לדבר על הקשיים, נדבר, אבל אל תתבכיינו'. או למשל, משפט שאמרתי לא פעם 'לא נופלים לראש ההר, צריך לטפס אליו', או המשפט 'דאגה היא שימוש מוטעה בדמיון'. ויש גם תמונה של דמות שצועדת ואוחזת בילד. שאלתי את הדוקטורנטית על פשר התמונה הזאת, והיא אמרה" 'כך הרגשתי כשליווית אותי'. זאת אחת המתנות שריגשו ושימחו אותי ביותר". אמרת שהמעבדה שלך היא בית לסטודנטים. כיצד זה בא לידי ביטוי? ארז: "הרבה מהסטודנטים שלי משלבים לימודי רפואה ומדע, ובסופו של דבר הם מיועדים להיות רופאים חוקרים. בכל פעם שמתפרסם מאמר, מי שמפרסם את המאמר מביא בקבוק למברוסקו שאנחנו שותים ביחד, ואז אנחנו מדביקים עליו מדבקה עם שם כתב העת והמועד של הפרסום. אני אומרת לסטודנטים שלי - אני רוצה שתעבדו קשה ושתהיו שמחים". טיפסת כבר אל ראש ההר, מה עוד תרצי להגשים? ארז: "אין לי רצון למהפכה גדולה בחיי, כי אני מגשימה את עצמי מדי יום. אני בן אדם של עשייה ושל שמחה. אני כמו מנקה הארובות ממרי פופינס שאומר: I do what I like so I like what I do. זאת פריבילגיה לעשות מה שאנחנו אוהבים ובעיקר לעשות משהו שיש בו ערך. בעוד חמש או עשר שנים אני רוצה לראות את עצמי במקום יישומי יותר. אני רוצה לראות כיצד אנחנו מתחילים לתרגם את הידע על השלבים המוקדמים של גרורות למניעה של גרורות, מתוך ההבנה שלנו מה קורה ב'קופסה השחורה'. זה החזון שלי ולשם אני רוצה להגיע מבחינה מקצועית".
|
|