רות יוספזון נולדה בחולון ולמדה בבית הספר החקלאי "עיינות" שבנס ציונה. תנועת המושבים צירפה אז קבוצות של נערים ונערות "לגרעין" שאיליו השתייכה כדי לשולחם להתיישבות. את תקופת "הגיבוש" בת השנה, עשו ברמת יוחנן והבנים בקבוצה ביקשו להקים מושב נוסח כפר יהושע שם גדלו. לבסוף שוכנע הגרעין לרדת לנגב, למצפה של תנועת המושבים, שם התקבץ גרעין של עולים מאוסטריה. הנערים נשלחו באוטובוסים דרך עזה לבקר במקום ולהחליט האם צורת החיים שם מתאימה להם. הם נקראו לסייע ברכישת אדמות ובביצוע "חריש פוליטי". הבחורים היו חורשים והבנות זרעו את החיטה. האנגלים לא עשו בעיות וקיבלו זאת שהקרקע עליה עלו למצפה שייכת באופן חוקי לקק"ל. כשהגרעין של רות הגיע בשנת 1944 למקום, כבר היו שם משפחות וחברים ועבורם היה צורך לקנות צריף חדש. הם הקימו סכר בנחל הקרוב ובמים השתמשו להשקות את עצי הפרי: רימונים, תפוחים, גפנים. מלבד זאת נטעו שורת אקליפטוסים סביב ליישוב והשיטה הייתה: משקים ומכסים את הגומה כדי שהמים לא יתאדו. רות עסקה בניסיונות הקשורים באקלים, ברוח ובמשקעים באמצעות תחנה מטאורולוגית שהוקמה במקום. רות הפעילה כל בוקר את מכשירי המדידה. חום, קור, לחות ועוד. מלבד זאת הפעילה את מודדי החום בשלושה עומקים בקרקע - בחצי מטר, שלושת רבעי מטר ובשני מטר. כל חודש החליפה את ניירות הרישום ושלחה את החומר לפרופסור דובדבני לירושלים שנחשב המומחה לטל. על-פי טבלה מסוימת בה צוירו הטיפות וגודלן, היא זיהתה את סוג הטל שנערם על הלוחית בתחנה וחומר זה נשלח אף הוא לדובדבני. לאחר שנולדו הילדים סיימה רות עיסוק זה והייתה למטפלת ילדים.

חברי המצפה שמרו על יחסים טובים עם המושל הבריטי והמוכתר של המצפה טיפח אותם ומנע תקריות. השטחים הרחוקים עובדו, בלא הפרעה שם גודלה חומצה. רוב הגידולים היו גידולי בעל והושקו במי הגשמים בלבד. ליד המצפה הוקם גן ירק קטן לצרכי המטבח והוא הושקה במים שהובאו למקום. פעם בשבוע יצאה משאית לתל אביב (לבאר שבע לא ניתן היה להיכנס עקב המצב המתוח) עם המזכיר והגזבר ובעלי תפקידים אחרים, ובסוף השבוע חזרה אתם ועם כל "המצרכים היבשים". תוצרת טרייה לא הייתה נחוצה משום שבבית אשל גידלו תרנגולות, פרות, טיפחו גן ירק, הקימו מאפיה ועוד. היחסים עם הבדואים התקיימו דרך המוכתר. רוב חברי המשק לא הכירו ולא יצרו מערכת יחסים עם השכנים. המתיישבים נקטו צעדי זהירות ובחורה מעולם לא יצאה לבד את תחומי המצפה. טיפול רפואי ניתן על-ידי חובשת מקומית ולצרכים רציניים יותר, היה הכרח להגיע לרחובות לביקור רופא. לשאלה האם בדואים באו למצפה כדי לקבל טיפול רפואי זכרה רות שבניגוד למצפים האחרים בבית אשל לא קוים נוהג זה. או כפי שהגדירה זאת רות: "לא היו לנו יחסי שכנים כי לא היו לנו שכנים".

רות זכרה כי באר שבע הייתה מקום קטן. רחוב אחד עם כמה בתים מסכנים וכמה חנויות. ועם זאת, היה שם בית המושל הבריטי וכל ממלאי התפקידים ששכנו סביבו. לנו, ארה רות, לא היה קשר עם המנהל הבריטי רק דרך המוכתר דן בר און. הש"י יצר קשרים עם בדואים משבטים שכנים וכל כמה שבועות היה מגיע "מודיע" בדואי בלילה רכוב על סוס. הבנות הכינו עבורו ארוחה טעימה ואני הש"י היו מוציאים ממנו את כל הידיעות הנחוצות. עד כ"ט בנובמבר הלך המצב והחמיר. מכוניות שהגיעו למצפה נרגמו בסמוך לבאר שבע הערבית. מתיישבי המצפה חשו בסכנה המתרגשת ובאה. מיום ההכרזה באו"ם על חלוקה, לא ניתן היה יותר להעביר שיירות דרך העיר. הקשר עם המצפים האחרים היה רופף וקצת מהבחורים יצאו לעבוד עם המהנדס קובלנוב שבנה סכר ברביבים. רות זכרה שהקבוצה שיצאה לחזעלה, מהפועל המזרחי, התארגנה בבית אשל ערב העלייה. יחידה מצרית נכנסה לבאר שבע והחלה להפגיז את בית אשל. הוחלט לפנות את הילדים והנשים בינואר 1948. ההגנה הוציאה את הילדים והנשים בחסות הלילה תוך הטעיית המצרים. המושל הבריטי נטה לסייע אך חששו מלמסור לו פרטים פן יודלפו. לבסוף, המשוריינים הבריטים הוציאו את הנשים והילדים לניר-עם. במקום נשארו רק צעירות רווקות והבחורים. הילדים שהו תקופה קצרה בקיבוץ ניר עם ואחר כך הועברו לכפר וויתקין שם שהו עד תום המלחמה.

רות קיבלה נשק והוצבה בעמדה מול התקפה אפשרית. לא פעם עמדה תחת מטר פגזים אך ניצלה בנס. השיירות לבית אשל החלו להגיע לא דרך באר שבע כפי שהיה עד עתה אלא עשו עיקוף גדול והגיעו דרך רביבים. למצפה נוספו חיילים שמשימתם העיקרית הייתה שמירה על קו המים. הפלמ"ח שלח לבית אשל מחלקה של חיל-הים שלא השתתפה בקרבות באותה תקופה. בשר לא חסר, שחטו את הפרות שנפגעו בהפגזות. את המאפייה הורידו אל מתחת לאדמה בבור עמוק. המטוסים הישראלים זרקו למצפה מפעם לפעם, חבילות של קמח, קורנפלור, ושמרים מיובשים. לדברי רות גם מזון טרי לא חסר הוא הגיע מגן הירקות שבחצר. הפצועים קשה מהגזרה הצפונית פונו לבית אשל, שם שכן הרופא והייתה מרפאה קטנה. חלקם, הפצועים קשה מאוד הוסעו לנבטים ומשם פונו לאחר מכן במטוס לרחובות. תהליך הפינוי התארך וכמה מהפצועים נפטרו. מטוס הדקוטה נחת מדי פעם בנבטים ומשם המשיך המצפה לקבל את המזון, הדואר, התרופות ועוד. אט אט נהרסו כל המבנים במצפה כתוצאה מההפגזות. כל כמה לילות היה יוצאת שריונית לנבטים ומושכת משם ציוד, מזון ותרופות עבור המגנים בבית אשל. הקשר עם נבטים היה אלחוטי. הבריטים העלימו בדרך כלל עין מהשיירות ומהציוד והתערבו רק ברגע שנפתחה אש מאחד הצדדים. חבר או חברה שיצאו לחופשה, הגיעו לנבטים ושם המתינו "לטרמפ" לצפון. באוגוסט 1948 התפנתה רות עם רוב המגנים על-אף שרק קודם לכן התחתנה, ולא שבה למצפה עד סוף אוקטובר - מועד כיבוש באר שבע. באותה עת נפתחה הדרך לבית אשל ובאוקטובר נעזב המקום סופית. ניתן לומר שאז נסגר המושב סופית. נותרו תעלות ועמדות חפורות אך כל המבנים שהיו מעל השטח נותרו הרוסים לחלוטין.

בכפר ויתקין התקבצה החבורה והמשפחות שהחלו לחלום על יישוב חדש. לבית אשל כבר לא מוכנים היו לחזור במיוחד משום שזכרו את החיים ללא מים וגם בגלל העובדה שגורלה המדיני של באר שבע, שבית אשל אמורה הייתה להיות חלק ממנה, לא היה דיין ברור. תחילה הציעו להם את נבטים אך המשפחות סירבו. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הציעה להם אתר בהרי ירושלים ובעמק למרגלות טול-כרם. משלחת מטעמם יצאה לבחון את האתרים אך לא ראו בהם שטח חדש להתיישבות. דווקא אזור "התענכים" היה מחד שומם לחלוטין אך מאידך שפע מים, ירק והוחלט לעבור אליו כמושב לכל דבר. תחילה גרו במבנים שהותירו הבריטים ליד שדה התעופה "שדה דוד". במאי 1950, הונחה אבן הפינה למושב החדש "היוגב". השם בית אשל נזנח והם חזרו לשם הגרעין שעלה לנגב בזמנו וקרא לעצמו "היוגב". רות טענה כי המלחמה העיקשת שגילו בבית אשל לא נועדה על-מנת להכליל שטח זה במדינת ישראל העתידית אלא משום שהמתיישבים היו מודעים לכך כי הם נלחמים למען הקמת מדינת ישראל ובכך למנוע מילדיהם את שעברו רבים מהם בגולה. משום מה, הבריטים שהיו סמוכים למצפה, לא חשדו ביום העלייה ולאחריו בהתיישבות אסורה של יהודים בנגב. הם גם לא מנעו מטיולים של תנועות נוער שיצאו לנגב ונהגו לעצור בנקודה הירוקה היא בית אשל, לרחצה, למסיבה על הדשא וללינה. אידליה זו הסתיימה בכ"ט בנומבר עת בבת אחת, הפך האזור למסוכן והערבים והמצרים מבאר שבע החלו בפעולות איבה.

הצצנו לרגע מבעד עיני נערה צעירה על תחושותיה, אורח חייה ואמונותיה בתקופה בה שהתה במצפה מאז ייסודו ועד מלחמת השחרור. אין בו תובנה חדשה על עמדת הבריטים ואין בו מסמכים חדשים על יחסי בדואים יהודים. אולם נושבת מהראיון רוח של אמונה תמימה כי הניצולים מהתופת באירופה והצעירים בני הארץ מוכנים היו ללכת ולהתיישב גם במדבר, ללא מים, ללא חשמל ובסכנת חיים משום "שזה צורך האומה" באותו זמן, ומהלך זה הינו שלב הכרחי לקראת הקמת המדינה. עולה מהראיון שהנערות כלל לא הוכנו מבחינה צבאית והישרדותית לתנאי המצפה בנגב והם מגיעים לאזור כשהם חולמים על הקמת מושב נוסח מושבי עמק יזרעאל. התנאים הקשים הכריחו אותם לשנות גישה והתנהגות והם אכן עברו לאורח חיים מתמודד, בודק, מנסה ומחפש את הדרך לקרבה עם השכנים הבדואים. גם משום התועלת העצמית, מניעת פגיעה ברכוש המצפה, וגם מתוך הרצון לסייע למוסדות המיישבים ברכישת קרקע, בהשלטת הבעלות היהודית בה ("חריש פוליטי") וגם בשאיבת ידיעות צבאיות עבור הש"י. דומה כי בסאגה זו, רק ילק מהמשימות הושגו.