בינו לבינו מעלה אדם נר בביתו לציון יום הזיכרון למתו. למחר הוא הולך לפקוד את הקבר, להתייחד, ליצור רגע אינטימי של חיבור בין
כבודו של החי לבין כבודו של הנפטר. קשה תמיד. בבית העלמין של חולון קשה שבעתיים. המצבות כמעט נושקות אלה לאלה. צופפו את השורות. ערוצים של חול תחוח, אחרי גשם, גם בוצי, מפרידים בין הקברים. מי שמיטיב להלוך, עובר, מדדה על גומות, על שיירי חצץ, על גזם, על פחיות ובקבוקי פלסטיק שהושלכו לאחר שהביאו בהם מים לרחוץ מצבה, נזהר שלא למעוד על צינור חשוף המוליך מים לברז ערום ורחוק.
באים בימים אינם יכולים. אם יש מי שתומך בהם, מביא אותם אל הקבר הנפקד, הם עוברים. אם אין, הם עומדים על שביל בטון סדוק, העובר לאורכה של עיר המתים, מוזנח כשבילי הכורכר והחול היוצאים ממנו, עומדים נכלמים, שומעים מרחוק אשכבה אם יש מי שאומר אותה, או עומדים בודדים, לבדם, רחוק, באי כבוד לנפשם הם, בפגיעה בכבוד המתים כולם. המוות מעורר הרהורים מעולם האצילות. ההרהורים בבית העלמין של חולון הם על חטא הזלזול בהרהורי עומק, בחטא ההזנחה בקיום מצוות כבוד האדם החי והמת.
המעוות של מקריבי קבר לקבר, לא יוכל לתיקון. אבל התחזוקה של בית העלמין, צריכה תיקון גדול. בית עלמין מעצם מהותו משרה על האדם רוח של יראה. יש חשים בה כאמונה. יש כתוגה על שהמוות מביס את החיים כחוקת עולם. יש כהשלמה עם הזמניות האכזרית של התוחלת בת החלוף.
בית העלמין כמות שהוא היום בחולון, משרה בושה. מקומם. האמונים על שמירת אווירת הייראה על מיני סעיפיה, חייבים את התיקון הגדול לקהל ישראל, לכל הפוקד את המקום, לכל מי שבבוא יומו, ייטמן גם הוא ואילמותו תמתין לבאים להתייחד עם זיכרו. הם חייבים את התיקון הגדול לנכים שאינם יכולים להתגבר על נעילת הנגישות.
הם חייבים אותה לישישים שאינם מותרים לסכן עצמם בהליכה בין השורות. הם חייבים זאת לכלל, ואפשר, אפשר לרצף אפילו אם אי-אפשר להרחיב. אפשר לתקן מצבות נטושות ושבורות שאין להן עוד פוקדים. אפשר לפנות שיירי גזם ואשפה וקופסאות ריקות של נרות נשמה המתפזרות בין הקברים. אפשר לשפץ את המבנה העלוב ושל שירותי הגברים והנשים. אפשר להטביע חותם של יחס מכבד על המקום. אפשר לקדש את הכבוד. אי-אפשר לחללו.
